בוקרשט, שש בבוקר

בוקרשט. משחק ידידות מול רומניה בעוד יומיים. הנבחרת של אסטריה, שאף אחד לא שמע עליה, מסיימת אימון קצר במגרש מקומי. הרגליים כבדות. הראש עוד יותר.

הקפטן, מרקו דלבה, מרים יד. ״חבר׳ה. הלילה אין כדורגל.״ שתיקה. ״הלילה אנחנו תיירים.״ שאגה. הדיון הסתיים.

העיר העתיקה. אורות צהובים על אבנים ישנות. מוזיקה מכל בר. ליד דלת אדומה עומדות שתיים. ״אני דיאנה,״ אומרת הראשונה. ״זאת רוקסנה.״ ״ומה אתן עושות?״ שואל מרקו. דיאנה מחייכת. ״נערות ליווי. הלילה, מדריכות.״ ״מדריכות למה?״ ״לבוקרשט שאף תייר לא רואה.״

השחקנים צוחקים. אף אחד לא בטוח אם זו בדיחה. לא משנה. הן יודעות בדיוק לאן ללכת.

הן הולכות מהר. השחקנים מתנשפים מאחור. ״אתם ספורטאים?״ צוחקת רוקסנה. ״אנחנו שומרים כוח,״ עונה מרקו. ״למה?״ ״למשחק.״ ״המשחק מחר. הלילה הוא היום.״ הוא לא מתווכח. אף אחד לא מתווכח. הרחובות מתפתלים, הסמטאות מצטמצמות, והעיר נפתחת לפניהם כמו קופסה עם תחתית כפולה. תחנה ראשונה: בר חשוך. כנר זקן מנגן כמו מטורף. ״הוא תמיד ככה?״ ״רק כשיש קהל.״ תחנה שנייה: חנות ספרים. רוקסנה דוחפת מדף. מאחוריו דלת. מאחורי הדלת מועדון שלם. בס ששובר צלעות. תחנה שלישית: קריוקי. השוער, פאולו, לוקח מיקרופון. ״אני שר את Dragostea Din Tei.״ ״אתה לא יודע רומנית.״ ״אף אחד לא יודע.״ הוא שר. המבטא נורא. הבר מתפוצץ מצחוק.

ריקודים. צחוק. יותר מדי מאפים מתוקים. דיאנה רוקדת עם מרקו. ״אתה רוקד כמו שחקן הגנה,״ היא אומרת. ״אני חלוץ.״ ״זה עוד יותר גרוע.״ זה לא רומן. זו לא אהבה. זה חופש. בלי חוזים. בלי מאמנים. בלי מצלמות.

שש בבוקר. המלון. הם נכנסים בזיגזג. מרקו עוצר את כולם בלובי. ״תקשיבו טוב. אם המאמנת שואלת?״ ״היינו במוזיאון,״ עונה פאולו. ״איזה מוזיאון?״ ״חשוב מאוד.״ ״מצוין. זה הסיפור.״

למחרת. עייפים. אדומי עיניים. המשחק מתחיל. והם משחקים כמו שלא שיחקו אף פעם. מסירות חדות. ריצה עד הדקה האחרונה. מרקו מבקיע. הוא מסתכל לטריבונה ומחייך. לפעמים לילה אחד של צחוק עושה יותר מכל מחנה אימונים.

אחרי המשחק. חדר הלבשה. המאמנת נכנסת. שקט. היא עוברת ביניהם לאט. ״שחקתם טוב.״ ״תודה, המאמנת.״ ״מאוד טוב.״ ״תודה.״ ״חשוד טוב.״ אף אחד לא עונה. היא עוצרת ליד פאולו. ״ספר לי על המוזיאון.״ פאולו בולע רוק. ״היה… מרשים.״ ״מה ראיתם שם?״ ״הרבה… היסטוריה.״ ״ומוזיקה?״ ״קצת.״ היא מהנהנת. מסתובבת. נעצרת בדלת. ״בפעם הבאה, תקחו גם אותי.״ היא יוצאת. החדר מתפוצץ.

בלילה, במטוס הביתה, מרקו מסתכל מהחלון על האורות של בוקרשט שהולכים וקטנים. הוא שולף את הטלפון. הודעה אחת חדשה, ממספר רומני. ״ראינו את הגול. מוזיאון טוב, הא?״ הוא מחייך. לא עונה. רק שומר את המספר. ליתר ביטחון. הספסל לידו כבר נוחר. פאולו מזמזם משהו ברומנית שבורה. נבחרות קטנות חוזרות לפעמים לבוקרשט.