בלי כלום מתחת

לילה. אני נכנסת למיטה. בלי תחתונים. רק כותונת דקה. האוויר הקר נוגע בעור. צמרמורת עוברת לי בגב. כל הגוף מתעורר בבת אחת. זה כמו הרגע שלפני עיסוי אירוטי. אתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות.

הסדינים קרירים. רכים. אני שוכבת ונותנת להם ללטף אותי. זה מרגיע. וזה גם עושה משהו אחר. היד שלי זזה לבד. ירך. הצד הפנימי. עוד קצת. אני מרגישה את החום מתאסף. אני כבר לא עייפה. אני מחכה לו.

הדלת נפתחת. גיא נכנס. הוא מרים את השמיכה ומחייך. ״שוב בלי?״ ״שוב בלי.״ ״את יודעת מה זה עושה לי.״ ״בגלל זה.״ זה הפך לטקס שלנו. סוד קטן. הוא יודע שהוא יכול פשוט להושיט יד. בלי מכשולים. ״העור שלך,״ הוא לוחש. ״מה איתו?״ ״הכי רך בעולם.״ אני מסמיקה. גם אחרי שבע שנים. הוא נשכב לידי. השמיכה נופלת לרצפה. אף אחד מאיתנו לא מרים אותה. בחוץ רעש של אופנוע. בפנים רק הנשימה שלנו.

האצבעות שלו מתחילות לנוע. הגב התחתון. הירך. הצד הפנימי. לאט. אני מתקרבת אליו. מצמידה את עצמי לרגל שלו. שרירים קשים. שיער מחוספס. החיכוך מטריף אותי. ״עוד,״ אני אומרת. ״בטוחה?״ ״לגמרי.״

הידיים שלו עולות. השדיים. הוא מקניט. מחכה. אני נושמת מהר יותר. ואז הן יורדות. למטה. למקומות שהוא מכיר הכי טוב. ״ככה?״ ״ככה.״ הוא נעלם מתחת לשמיכה. השפתיים שלו עליי. איטיות. סבלניות. אני תופסת את הסדין. האנחות שלי קצרות. חדות. אני לא עוצרת אותן. הוא יודע בדיוק מה לעשות. תמיד ידע.

אבל הוא לא מסיים שם. הוא עולה חזרה. מנשק לי את הבטן. את הצלעות. את הצוואר. ״אני רוצה אותך,״ הוא לוחש. ״אז קח.״ אני מושכת אותו אליי. אין בינינו כלום. לא בד. לא גומי. לא מחשבות. רק הגוף שלו על שלי. כבד. חם. הוא נכנס לאט. אני נושמת עמוק. הוא מחכה. מסתכל לי בעיניים. ״בסדר?״ ״יותר מבסדר.״ ואז אנחנו זזים ביחד. בקצב שלנו. מוכר. ועדיין מפתיע.

אני חופרת ציפורניים בגב שלו. הוא קובר את הפנים בשיער שלי. המיטה חורקת. אנחנו לא שמים לב. הנשימות מתקצרות. מתקרבות. ״עכשיו,״ אני לוחשת. ״איתי.״ והגל לוקח את שנינו. בבת אחת. ארוך. עמוק. אני רועדת. הוא רועד. ואז שקט.

אחר כך. שקט. הנשימה חוזרת. אני מתכרבלת לתוכו. היד שלו נחה עליי. חמה. כבדה. ״לילה טוב,״ הוא לוחש. ״לילה טוב.״ הוא מעביר אצבע על הירך שלי. כבר בלי כוונה. רק כי הוא יכול. ״את יודעת שמחר יש לי פגישה בשמונה?״ ״אז?״ ״אז לא ישנתי.״ ״אתה מתלונן?״ ״בחיים לא.״ אני צוחקת לתוך הכתף שלו. הוא מושך את השמיכה מעלינו. בחוץ מתחיל לטפטף. אני נרדמת ככה. מחר בלילה, שוב בלי. ואחריו, שוב. יש רעב שלא נגמר. וטוב שכך.