גיא, עדן ולילה בדירה סודית

אני גיא. אומרים עליי שאני חם. לא אני אמרתי. אבל יש הרבה בנות שרוצות לפגוש אותי. ורובן רוצות רק דבר אחד: דירה דיסקרטית. לא בבית. לא במלון. דירה פרטית. סגורה. בלי עיניים. אני מבין אותן. זו פנטזיה. וזה שקט.

איך זה התחיל? ערב אחד. לבד בבית. משעמם. כוס יין. לפטופ. גלילה. תמונות. נשים יפות במיוחד. משהו בי זז. “למה לא?” שאלתי את עצמי. החלטתי. הולך על זה.

עדן. סטודנטית למשפטים. חכמה. ישירה. מחפשת בדיוק מה שאני מחפש: ערב טוב. בלי סיפורים. אני הזמנתי. אבל היא זו שהתרגשה. “מחכה לפגוש אותך,” היא כתבה. זה החמיא לי. הרבה.

התכתבנו עוד קצת. “מה את אוהבת?” שאלתי. “תגיע ותגלה,” היא ענתה. “ומה אתה אוהב?” “הפתעות.” “אז תקבל אחת.” “איזו?” “אם אגיד, זו לא הפתעה.” קבענו. אותו ערב. עשר בלילה. כתובת. קוד. מקלחת מהירה. חולצה שחורה. מפתחות. יצאתי.

הגעתי לדירה. פתחתי את הדלת. היא חיכתה. ערומה. גוף שעוצר נשימה. “וואו,” אמרתי. “רק וואו?” היא שאלה. “תני לי דקה למצוא מילים.” “אין צורך,” היא אמרה. “בוא.”

היא ניגשה. לקחה אותי. ירדה על הברכיים. לקחה אותי לפה. בתשוקה. בלי עצירות. היה ברור שהיא נהנית. לא בגלל הכסף. לא בגלל שזה מה שהיא עושה. בגלל שהיא אוהבת את זה. הרגשתי את זה בכל תנועה.

לא החזקתי. הרמתי אותה. שולחן. הושבתי אותה עליו. היא פתחה רגליים. נכנסתי. כמה תנועות. גמרתי. מהר. מהר מדי. היא נשענה לאחור על השולחן. מחייכת. מתנשמת. “סליחה,” אמרתי. היא צחקה. “על מה? זו מחמאה.” “מחמאה?” “כן. סימן שהצלחתי.” צחקתי גם אני. המבוכה נעלמה.

“נו, ועכשיו?” שאלתי. היא חייכה. “חכה. הלילה עוד צעיר.” היא הובילה אותי לג׳קוזי. מים חמים. בועות. ושם, היא לקחה את השליטה.

“תיכנס,” היא אמרה. נכנסתי. המים עטפו אותי. היא נכנסה אחריי. ישבה מולי. הרגליים שלה על הירכיים שלי. “נעים?” “מאוד.” “עוד לא ראית כלום,” היא אמרה. הבועות עלו סביבנו. האדים כיסו את המראה. היא התקרבה. לאט. העיניים שלה לא עזבו את שלי.

נשיקות רכות. ידיים מתחת למים. עוד דקה ושוב הייתי מוכן. היא התיישבה עליי. רכבה. חזק. כאילו אין מחר. “תחזיק,” היא אמרה. החזקתי. הפעם הרבה יותר. עולה. יורדת. עולה. יורדת. ואז שנינו. יחד. היא צעקה. אני איתה. ולא עצרנו. עוד אחת. ועוד אחת. הכול בדירה אחת. במקום סודי. ושווה כל רגע.

שתיים בלילה. מגבות. מים קרים. ישבנו על שפת הג׳קוזי. “יש לך מבחן מחר?” שאלתי. “ביום ראשון,” היא אמרה. “דיני חוזים.” “אז מה עשית פה?” “מחקר,” היא קרצה. “על הסכמות בין שני צדדים.” צחקתי. “וקיבלת ציון?” “עוד לא החלטתי,” היא אמרה. “תצטרך לבוא שוב.” אני אבוא. בטוח. עם עוד בקבוק יין. ועם הרבה סבלנות.