גשם. חיפה. שלוש בנות ודלת נעולה.

06:40. הטלפון של נועה רוטט. הודעה מהעירייה: "סערה חריגה. הימנעו מנסיעות." היא מסתכלת מהחלון. הגשם יורד בקירות. הרחוב למטה כבר נחל. "נו, זהו," היא אומרת לעצמה. "יום חופש."

הדירה הדיסקרטית בחיפה, קומה שנייה ליד שוק תלפיות, שקטה. רק המים דופקים על התריס. בחדר אחד ישנה הדס. בחדר השני אורית. שלושתן עובדות כאן יחד כבר שנה. אף פעם הן לא ישבו סתם ככה, בלי לקוחות, בלי לחץ, בלי שעון.

מי הן

"למה בעצם נכנסת לזה?" שואלת אורית, עוד לפני שהקפה מוכן. היא בת עשרים וארבע, החדשה בחבורה. "כסף," עונה הדס. "ושליטה. אף אחד לא אומר לי מתי לבוא ומתי ללכת." נועה שותקת רגע. "אני רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד על הרגליים לבד. אחרי שבעלי לשעבר עזב עם כל החסכונות."

שלוש תשובות. שלושה סיפורים. אף אחד מהם לא דומה למה שאנשים בחוץ מדמיינים. בחוץ רואים עקבים, שמלה, אודם. רואים מקצוע. לא רואים את המחברת עם התוכניות של הדס לפתוח סטודיו לקעקועים. לא רואים את המבחנים באוניברסיטה הפתוחה שאורית מתכוננת אליהם בלילות. לא רואים את נועה שמתקשרת לאמא שלה כל יום שישי, ומשקרת שהיא עובדת במשרד ביטוח.

מה שקורה בין הקירות

הן מתיישבות על הספה. שמיכה אחת לשלוש. "מה הכי קשה לך?" שואלת הדס. "המבטים," אומרת אורית. "כאילו כולם יודעים." "אף אחד לא יודע," עונה נועה. "וגם אם כן, זה לא שלהם."

הן מדברות על הלקוח שביקש רק לשכב ולהחזיק יד. על זה שניסה לעבור גבול, ונועה פתחה לו את הדלת ואמרה "ביי". על הלקוח הקבוע, המורה לגיטרה, שתמיד מתחיל בנשיקה ארוכה על הצוואר ושואל "מותר?" לפני כל צעד, ואיך דווקא זה גורם לה להימס. על הלילות שבהם הן מרגישות נחשקות, מרגשות, בשיא הכוח שלהן. ועל הלילות שבהם הן רק רוצות שמישהו יראה אותן באמת. אורית בוכה. הדס מחבקת. נועה מביאה טישו ושוקולד. ככה עובדת קהילה. בלי נאומים. רק נוכחות.

"אתן יודעות מה מצחיק?" אומרת הדס. "אנחנו מבלות כל היום עם אנשים, ובסוף היום הכי אינטימי שהיה לי השנה זה הבוקר הזה. איתכן." אף אחת לא צוחקת. כולן מבינות.

אחרי הסערה

12:15. הגשם נעצר. פתאום. כאילו מישהו סגר ברז. נועה פותחת חלון. אוויר קר נכנס, ריח של אדמה רטובה. השמש יוצאת בין העננים. הרחוב נוצץ. שלוליות בכל פינה.

"בואו נצא," אומרת אורית. הן מתלבשות מהר. ג'ינס, סווטשירט, בלי איפור. יורדות לרחוב. קונות פלאפל בדוכן שבדיוק נפתח. אוכלות בעמידה, צוחקות, קופצות מעל שלוליות. מוכר הפלאפל מסתכל עליהן. לא מזהה. לא יודע. בשבילו הן סתם שלוש חברות. וזה בדיוק מה שהן.

הבעיות לא נעלמו. השיפוט לא נעלם. אבל משהו זז. הן יודעות עכשיו: הן לא לבד. יש מי שתעמוד לידן. ביום טוב וביום גרוע. בין כל סיפורי הסקס האמיתיים של העיר הזאת, זה אחד שאין בו בכלל סקס. ובכל זאת, הוא הכי חשוף מכולם.