דנה. קומה שלוש. חיפה.

קומה שלוש. דלת חומה. אינטרקום שלא עובד. ככה נראה העולם הפרטי של דנה. בחוץ היא הייתה עוד בחורה עם תיק גב ואוזניות. בפנים, בדירה הדיסקרטית בחיפה, היא הייתה מישהי אחרת. אולי דווקא האמיתית.

"את תמיד כל כך רגועה פה," אמר לה פעם לקוח קבוע, גבר בשנות הארבעים שעבד בנמל. "כי פה אף אחד לא מסתכל עליי מהצד," היא ענתה. הוא צחק. היא לא. היא התכוונה לכל מילה.

הדירה הייתה בנויה בקפידה. אור עמום. נר ריחני. מוזיקה שקטה מרמקול קטן. כל פרט היה בחירה שלה. הגברים שהגיעו חיפשו מגע, אבל גם שקט. חלק דיברו שעה לפני שהורידו את החולצה. חלק לא דיברו בכלל. דנה ידעה לקרוא את שניהם. היא שמה גבולות ברורים, שאלה מה בסדר ומה לא, ונתנה מעצמה בדיוק מה שבחרה לתת.

היה אחד, אלון, שהגיע בפעם הראשונה רועד. "אני לא יודע מה עושים פה," הודה. "עושים מה ששנינו רוצים," היא אמרה, והושיבה אותו על הספה. היא הורידה לו את השעון מהיד. אחר כך את הנעליים. אחר כך התיישבה על הברכיים שלו ונישקה אותו לאט, עד שהכתפיים שלו נפלו. "בסדר?" שאלה. "יותר מבסדר," הוא לחש. הוא חזר כל שבוע במשך חצי שנה. תמיד מנומס. תמיד עם פרחים מהקיוסק למטה.

השיפוט

בחוץ זה היה אחרת. "שמעתי עלייך משהו," אמרה לה בחורה מהחדר כושר. "יופי," ענתה דנה. "אז עכשיו יש לך על מה לדבר." היא המשיכה לרוץ על ההליכון. הלב דפק מהר, אבל לא בגלל המשפט.

היא לא התכוונה להתבייש. לא בגלל שזה לא כאב, אלא בגלל שהיא סירבה לתת לזה לנהל אותה. כל מבט עקום ברחוב רק חיזק את הגב שלה. ובכל זאת, בלילות, לבד, השריון ירד. היא ישבה על הרצפה במטבח, אכלה גלידה מהקופסה והרשתה לעצמה להיות שבורה עשר דקות. לא יותר.

אודם אדום

לפני כל מפגש: אודם. תמיד אדום. תמיד בתנועה אחת. "זה המדים שלי," היא אמרה לחברה הטובה היחידה שידעה. "לא. זה השריון שלך," ענתה החברה. דנה חשבה על זה הרבה. החברה צדקה. האודם לא הסתיר פחד. הוא הזכיר לה שהיא זו שמחזיקה בהגה.

החוזק שלה לא היה הצגה. הוא נבנה מכל פעם שהיא קמה בבוקר ויצאה מהבית עם ראש מורם. מכל פעם שבחרה לא להסביר את עצמה למי שלא מגיע לו הסבר. מכל פעם שאמרה "לא" ללקוח שניסה לעבור גבול, ופתחה לו את הדלת החוצה בלי להרים את הקול.

לצאת מהדלת

ואז זה התחיל. קודם יומן. אחר כך פסיכולוגית. אחר כך קורס ערב בשיווק דיגיטלי. דנה גילתה שהיא טובה במשהו שאין לו קשר לגוף שלה. וזה הפחיד אותה. וזה שחרר אותה.

"אז מה עכשיו?" שאלה החברה. "עכשיו אני הולכת," אמרה דנה. היא אספה את הנרות, את הרמקול ואת הסדינים. נעלה את הדלת החומה. השאירה מפתח בתיבת הדואר. ירדה שלוש קומות ברגל. בחוץ הייתה רוח מהים. היא נשמה עמוק. בין כל סיפורי הסקס האמיתיים שהעיר הזאת שומרת, שלה נגמר בדיוק איך שהיא רצתה. בחופש.