הודו. בקתה. שלוש. בלי חוקים

שלושה חברים. אורי, נדב ותומר. אותו צוות בסיירת. שלוש שנים. שבועות בשטח. לילות בלי שינה. פקודות. לחץ. ואז, יום אחד, חוגרים את החגור בפעם האחרונה. מחזירים ציוד. ונגמר.

שבוע אחרי, הם כבר בדלהי.

אין תוכנית. אין לו״ז. אין מפקד. רק תרמיל, כרטיס חזור פתוח, ורצון אחד: להתרחק מהכול. כמה שיותר רחוק.

חודשיים של דרכים. צפון. דרום. רכבות. אוטובוסים. חופים. הרים. ואז כפר קטן. ירוק. שקט. אשראם ישן על הגבעה. הם שוכרים בקתה ליד. עץ, גג פח, מרפסת קטנה.

הימים שם איטיים. יוגה בבוקר. צ׳אי. ערסל. אוכל חריף. עוד צ׳אי. שקט. הרבה שקט. אחרי שנים של רעש, השקט עושה משהו לגוף. מעורר אותו.

ערב אחד. שקיעה. שלושתם על המרפסת.

״אני לא יכול יותר,״ אומר נדב.

״גם אני לא,״ אומר תומר.

אורי לא אומר כלום. רק מוציא את הטלפון.

הבחור מהגסטהאוס כבר סיפר להם. נערות ליווי מהעיר הקרובה. מגיעות לבקתות. בהזמנה. שתי שיחות. מחיר. שעה. סגור.

״אתם בטוחים?״ שואל תומר.

״בטוחים,״ עונים השניים ביחד.

״אז זהו. הן באות בעשר.״

ההמתנה ארוכה. יותר מכל שמירה. הם מסתובבים בבקתה. מסדרים. מתקלחים. מחכים.

ואז, דפיקה.

שלוש נשים בפתח. שנות העשרים המאוחרות. עור כהה, חלק. בדים צבעוניים. צמידים. עיניים גדולות. חיוכים בטוחים. ריח של יסמין. הן נכנסות כמו מי שהבקתה שלהן.

״שלום, בנים,״ אומרת אחת באנגלית. ״אתם מוכנים?״

״מוכנים,״ עונה אורי.

זה הולך מהר. נשיקות. ידיים. בגדים על הרצפה. הנשים מובילות. הבחורים נותנים להן. שלושה לוחמים שתמיד שולטים בשטח, ועכשיו מישהו אחר שולט. וזה מרגיש מצוין. הגוף שלהן חם. חם כמו תנור. הם נכנסים אליהן. גן עדן. אין מילה אחרת. זה נמשך. ונמשך. ואז הם גומרים. אחד אחרי השני.

הן צוחקות. אחת מהן מעבירה יד על הגב של תומר. ״חיילים?״ היא שואלת. ״היינו,״ הוא עונה. ״רואים,״ היא אומרת. ״יש לכם סבלנות. זה נדיר.״ נדב מחייך. אורי שותק. אבל הוא מחייך גם.

הפסקה. מקלחת קרה בחצר. מים. נשימה. עשר דקות על המרפסת.

״סיבוב שני?״ שואל תומר.

״ברור,״ עונה נדב.

הפעם הם נותנים. כל אחד יורד לאישה שלו. שפתיים. לשון. אצבעות. לאט. ואז מהר. הן גונחות. מושכות בשיער. ״כן. שם. אל תפסיק.״ הם לא מפסיקים.

ואז, בלי לתאם, שלושתם עולים. באותו רגע. כמו בתרגיל. ונכנסים. עמוק. חזק. הקצב עולה. המוזיקה מהטלפון ברקע. הצעקות שלהן. הצעקות שלהם. הכול מתערבב. עוד. ועוד. עד הסוף. אחד אחרי השני. שוב.

הם נופלים על המזרנים. מזיעים. צוחקים. אחת הנשים מדליקה סיגריה ומעבירה הלאה. אף אחד לא מדבר. אין צורך.

שקט. רק צרצרים.

לפנות בוקר הנשים יוצאות. שלושתם על המרפסת. השמש עולה מעל הגבעה.

״את זה,״ אומר אורי, ״אנחנו לא מספרים לאף אחד.״

״לאף אחד,״ עונים השניים.