השוק, יום חמישי

אני אגיד את זה בלי הקדמות. כל מה ששמעתי על בדואים, נכון. אני יודעת. הוא בתוכי עכשיו.

רגע, אחורה. אני בת שלושים ושמונה. נשואה עשר שנים. בעלי עובד בחו״ל, כמעט כל השנה. אני לבד. מתוסכלת. חסרת מנוחה. כמה אפשר להסתדר לבד בלילות? לא הרבה.

יום חמישי, השוק של באר שבע. קניות לשבת. בסטה של פירות. מאחוריה, גבר שחום, כתפיים רחבות. חאלד. “בוקר טוב, יפה,” אמר. חייכתי. קצר. המשכתי. לא חשבתי על זה. כמעט.

שבוע אחר כך. אותו שוק. אותה בסטה. הוא ראה אותי, והחיוך שלו היה שונה. הלב שלי דפק. חזק. הוא לא היה יפה במיוחד. אבל גברי. בטוח. נראה כמו אחד שיודע מה לעשות עם אישה.

העיניים שלי ירדו. למכנסיים. בליטה. גדולה. הוא קלט. צחק. “מה את מחפשת?” “תפוחים,” עניתי. ניגשתי לבסטה. בחרתי תפוחים. ובשקט, בלי להרים עיניים, אמרתי לו את המספר שלי. פעם אחת. הוא זכר.

שבע בערב. הטלפון צלצל. “מחר בבוקר?” “כן.” “איפה?” “לא אצלי.” בשכונה שלי כולם רואים הכול. יש לי יותר מדי מה להפסיד. הוא שלח כתובת. דירה דיסקרטית בבאר שבע, ליד מרכז העיר.

לא ישנתי באותו לילה. שכבתי במיטה הגדולה, לבד, ודמיינתי. את הידיים שלו. את הקול. את מה שיקרה. בבוקר הייתי עייפה, אבל ערה לגמרי.

בוקר. שמלה קצרה. חוטיני. בלי חזייה, לא הייתי צריכה. נהגתי עם ידיים רטובות על ההגה. חניתי. עליתי. דפקתי.

הוא פתח. בוקסר בלבד. גבוה ממני בראש. שחום. מושלם. ומתחת לבוקסר, הבטחה ענקית. “נכנסת?” “נכנסתי.”

הדלת נסגרה. הוא לא דיבר. הרים אותי. בקלות. כמו בובה. הרגליים שלי סביבו. “את בטוחה?” “כן. עכשיו.” הוא הוריד אותי עליו. לאט. עד הסוף.

הרגשתי אותו עמוק. עמוק מכל מה שהכרתי. צעקתי. לא עניין אותי מי שומע. הוא החזיק לי את המותניים, הרים, הוריד. מהר יותר. חזק יותר. הקיר מאחוריי, הנשימה שלו על הצוואר שלי. גמרנו ביחד. רעדתי בידיים שלו.

הוא הניח אותי על המיטה. שתי דקות מנוחה. מים. ואז שוב. הפעם לאט. כמעט שעה. מכל כיוון. מאחור, מלמעלה, על הצד. הוא לא מיהר. אני הפסקתי לספור. שלוש פעמים? חמש? לא יודעת. רק יודעת שלא רציתי שייגמר.

אחר כך שכבנו. הוא העביר אצבע על הגב שלי. “את נשואה.” “כן.” “זה מפריע לך?” “היום? לא.” הוא חייך. “גם לי לא.” שתקנו. בחוץ עבר אוטובוס. בחדר רק הנשימות שלנו. הרגשתי קלה. חיה. אישה. כמו שלא הרגשתי כבר שנים.

צהריים. התלבשתי. הרגליים עדיין רעדו. “שבוע הבא?” שאל. “אותה שעה,” עניתי.

מאז עברנו לא מעט דירות דיסקרטיות בבאר שבע. בעלי מתקשר כל ערב. אני עונה, מחייכת. ובימי חמישי, אני תמיד הולכת לשוק. חאלד תמיד שם. תמיד מחייך. תמיד שומר לי את התפוחים הכי טובים. ואנחנו שנינו יודעים שזה לא בגלל התפוחים.