חדר 1407. מפתח אחד. אישה אחת שלימדה אותי לבקש

גל. שלושים וחמש. מפתח בכיר בסטארט-אפ בבאר שבע. משכורת טובה. דירה יפה. אפס חיים.

זה לא שהוא לא ניסה. אפליקציות. דייטים. ארוחות ערב מנומסות שנגמרו בלחיצת יד. כל ערב הוא חזר לדירה שקטה, ישב מול המחשב, ונרדם על הספה. כל בוקר אותו דבר מההתחלה.

"אתה נראה גמור," אמר לו רועי בחדר האוכל. רועי, שתמיד נראה כאילו הרגע חזר מחופשה.

"אני בסדר."

"אתה לא בסדר. תקשיב." רועי הוריד את הקול. "יש שירות ליווי שאני מכיר. רציני. דיסקרטי. נשים מקצועיות. תנסה פעם אחת."

גל צחק. "השתגעת?"

"אני רציני. אתה עובד שבעים שעות בשבוע. מתי בפעם האחרונה מישהי נגעה בך?"

גל לא ענה. הוא לא זכר.

"תחשוב על זה." רועי הלך. גל חשב על זה. שבוע שלם.

לפני

זה הפחיד אותו. הוא אף פעם לא עשה דבר כזה. לשלם על קרבה? זה הרגיש לו לא נכון. מוזר. אולי עצוב.

אבל הוא סקרן מטבעו. אז הוא קרא. ביקורות. פורומים. אתרים של סוכנויות. הוא גילה שזה עולם מסודר. יש כללים. יש מגוון. יש כבוד. אנשים כתבו על חוויות טובות, על נשים שהקשיבו, על לילות שהם זוכרים.

"זה בשבילי?" הוא שאל את עצמו מול המראה. הוא לא ידע. הוא כן ידע שהוא עייף מלא להרגיש כלום. הוא ניסה להירדם. לא הצליח. בשתיים בלילה הוא קם, שתה מים, ונעמד מול החלון. אז הוא הרים טלפון. חדר 1407, מלון בתל אביב, יום שישי בעשר.

הדלת

הוא מגיע לחדר בשמונה. מתקלח. מתלבש. מתפשט. מתלבש שוב. מסתכל בשעון. תשע וחצי. תשע וחמישים. הוא מתיישב על הכורסה ולא זז.

עשר בדיוק. דפיקה.

הוא פותח. היא עומדת שם. שיער שחור חלק עד הכתפיים. שמלה אדומה דקה שכמעט לא מסתירה כלום. עקבים. חיוך שקט ובטוח.

הוא מרגיש את הדופק בצוואר. הפה יבש.

"אני עדן. אפשר להיכנס?"

"כן. כן, סליחה. בטח."

היא נכנסת. מסתכלת סביב. מניחה את התיק. מתיישבת על קצה המיטה ומסתכלת עליו.

"אתה לחוץ."

"קצת."

"זה בסדר. בוא, שב לידי. ספר לי מה אתה רוצה."

הוא מתיישב. פותח את הפה. סוגר. "אני לא יודע."

"אז נגלה ביחד." היא מורידה את העקבים. מזיזה שיער מהפנים. מחכה. בלי לחץ.

הלילה

היא שואלת. הוא עונה. בהתחלה בשקט, אחר כך יותר בביטחון. היא מקשיבה לכל מילה. מתאימה את עצמה. כל צעד מגיע עם מבט. כל מגע מגיע עם שאלה.

"ככה טוב?"

"כן."

"ועכשיו?"

"עוד יותר."

היא קמה. נעמדת מולו. לוקחת את היד שלו ומניחה אותה על המותן שלה. "תרגיש. אל תחשוב." הוא מרגיש. החום של העור שלה דרך הבד הדק. הנשימה שלו נעצרת לרגע.

היא מובילה, לאט. הנשיקות שלה רכות ואז לא. הידיים שלה יודעות בדיוק לאן. גל מרגיש דברים שהוא לא הרגיש אף פעם. הגוף שלו מתעורר. הראש שלו סוף סוף שקט. אין קוד. אין דדליין. רק היא.

הם מנסים דברים חדשים. הוא מהסס. היא מחכה. הוא ממשיך. העכבות נופלות אחת אחרי השנייה. כל פעם שהוא חושב שזהו, היא מראה לו שיש עוד. בסוף שניהם נשברים יחד, בגל אחד ארוך, ונשארים שוכבים מתנשפים.

אחרי

אחת בלילה. אור של העיר נכנס מהחלון. עדן שוכבת לצידו, ראש על הכתף שלו.

"למה חיכית כל כך הרבה?" היא שואלת.

"לא ידעתי שמותר לי לבקש."

"מותר. תמיד."

"ואתה?" הוא שואל. "למה את עושה את זה?"

היא מחייכת. "כי אני טובה בזה. וכי לפעמים אני רואה מישהו כמוך יוצא מכאן אחר."

הם מדברים עוד שעה. על העבודה. על הים. על כלום. גל מרגיש קרוב אליה כמו שלא הרגיש לאף אחד מזמן. קשר שעובר את הגוף.

מה השתנה

גל חזר לבאר שבע אחר. לא מושלם. אבל ער. ביום ראשון הוא הגיע למשרד עם חיוך. רועי הסתכל עליו ולא שאל כלום. רק הרים גבה.

הוא הבין כמה דברים. שאין שום דבר רע ברצון לעונג וקרבה. שזה חלק מלהיות בן אדם. שהדבר הכי חשוב בכל קשר, לילה אחד או שנים, הוא לדבר. להגיד מה אתה רוצה. להקשיב למה שהשני רוצה.

מאז הוא מבקש. בעבודה. בדייטים. בחיים. השגרה עדיין שם. אבל הוא כבר לא נרדם על הספה.