מה חסר לך בבית?

בגיל חמישים ושמונה הייתי בשיא. כסף, כבוד, ואישה שכולם רוצים. קרינה צעירה ממני בעשרים ושבע שנים. יפה. חטובה. היא לא התחתנה איתי מאהבה. אני יודע את זה. היא התחתנה עם הכסף. עם הבורסה. עם הפנטהאוז במגדל בתל אביב, המכונית, היאכטה.

היא באה מאשדוד. בת לעולים חדשים. הורים צנועים, צעירים ממני. זה לא הפריע לי. ממש לא.

היא הייתה מושלמת בשבילי. או ככה חשבתי. עשר שנים של נישואים. אף ריב רציני. אף שאלה מיותרת. אני לא שאלתי. היא לא סיפרה.

אהבתי להראות אותה. "תלבשי את חצאית העור. את העקבים," הייתי אומר לפני כל אירוע. החברים שלי בהו בה. אני נהניתי. בעלים אחרים מקנאים. אני רציתי שיקנאו בי.

ואז זה התחיל. ביטולים. תירוצים.

"אמא שלי חולה."

"סבתא שלי בבית חולים."

שוב ושוב. היא שיקרה. הרגשתי את זה בבטן. שכרתי בלש.

"היא אצל המשפחה," הוא אמר לי. "אין שום דבר."

גם הוא שיקר. ראיתי את זה בעיניים שלו.

הוא לא הסתכל עליי כשדיבר. לקח את הכסף מהר מדי. יצא מהמשרד מהר מדי.

שלושה ימים ישבתי באוטו. ראיתי אותה יוצאת מהבית. נוסעת. חונה. נכנסת. יוצאת אחרי שעה. נכנסת שוב אחר הצהריים. כל יום אותו דבר.

אז עקבתי בעצמי. פעמיים ביום, לפחות, היא נכנסה לאותו בניין. רחוב מרכזי. בניין דירות רגיל. יום אחד הלכתי אחריה. מצאתי חלון. הרמתי את הטלפון. צילמתי הכל.

והבנתי.

לקרינה הייתה דירה דיסקרטית. סודית. שם היא אירחה את החברים שלי. אותם חברים שבהו בה במסיבות. היא שכבה איתם. והם שילמו. הרבה. יותר ממה שחשבתי שחברים שלי מרוויחים.

ראיתי את רוני מהמשרד. ראיתי את אבי, השותף שלי לגולף. ראיתי את מי שהיה השושבין שלי בחתונה.

ומי עוד היה שם? הבלש. הבלש שלי. זה ששילמתי לו.

ישבתי במכונית עם הטלפון ביד. עברתי על התמונות שוב. ושוב. הידיים רעדו.

אשתי הייתה נערת ליווי. כל הזמן הזה. נשואה לי, בלי שחסר לה כלום.

פרצתי פנימה. הדלת לא הייתה נעולה. היא אף פעם לא נעלה, הבנתי אחר כך. בדיוק אז אחד הקולגות שלי שילם לה. מרוצה. מחייך. כשהוא ראה אותי, הפנים שלו הלבינו. הוא כמעט התעלף. אני רציתי לשבור לו את האף.

קרינה לא התרגשה. פנים של קרח. אפילו לא קמה מהספה.

"למה?" שאלתי. "למה את עושה את זה? מה חסר לך בבית?"

היא הסתכלה עליי. רגועה. ואמרה:

"אני חוסכת כסף. ליום שבו אוכל סוף סוף לעזוב אותך."

היא קמה. לקחה את התיק. עברה לידי בלי להסתכל. בדלת היא עצרה.

"אגב," היא אמרה. "הבלש? הוא עשה לך הנחה."

והדלת נסגרה.

שתיקה. ארוכה. כבדה. רק השעון על הקיר תקתק.

זה היה הרגע שבו הבנתי מי באמת קנה את מי. ומי שילם על זה.