נוני, טבריה, קומה שישית

יום חמישי. שמונה וארבעים בבוקר. אני נכנס למשרד, ואף אחד לא מסתכל עליי. לא הגרפיקאית, לא איש הכספים, לא המתמחה שתמיד שואל אם אני רוצה קפה. כולם בוהים במסכים. "בוקר טוב," אני אומר. אפס תגובה. רק המזגן מזמזם.

אני עוד לא יודע שהיום הזה יהפוך את כל החיים שלי. אני עוד חושב שמישהו פשוט קם על צד שמאל. אבל כדי להבין למה כולם שותקים, צריך להריץ אחורה. בערך שנה.

חמש שנים הייתי נשוי. בשנתיים האחרונות ישנו בחדרים נפרדים. רבנו על הכול. על הכלים, על החופשות, על הטון. יום אחד ישבנו במטבח, והיא אמרה, "אני חושבת שזה נגמר." ואני אמרתי, "גם אני." זה היה המשפט הכי מוסכם שאמרנו אחד לשני בשנים האחרונות. התגרשנו בהסכמה. בלי ילדים, בלי מלחמות, בלי טלפונים באמצע הלילה.

היו לנו שתי דירות. אחת שגרנו בה, ואחת להשקעה במודיעין. היא נשארה בבית. אני לקחתי את מודיעין. החלטתי לעבור לשם, ואם כבר זזים, אז עד הסוף. התפטרתי מהחברה שעבדתי בה עשר שנים, מאז התואר. מצאתי חברה צעירה, בהקמה, קרוב לבית החדש. ראיון אחד. התקבלתי.

בחוזה היה סעיף אחד שאהבתי במיוחד: עוזר אישי צמוד. לא כתוב מי. שבוע אחרי שהתחלתי קבעו לי פגישת היכרות. יום שני, תשע בבוקר. התלבשתי באותו בוקר כמו לדייט. אל תשאלו. גם אני לא יודע למה.

הדלת שלי הייתה פתוחה. על הכיסא ישבה בחורה, גב אליי. נכנסתי, השארתי את הדלת פתוחה חצי. הרגל. זה העשור, ואני לא טיפש. היא הסתובבה. פנים נאות. עיניים כהות, חכמות. שיער ארוך בקוקו גבוה.

יש לי שיטה לפגישות ראשונות. שלוש קבוצות. מי שאני יודע מיד שלא אסבול. מי שאני יודע מיד שאחבב. ומי שאחרי חודש הייתי מת להתחיל איתו מחדש ולעשות רושם טוב יותר. מולה, באותו רגע, לא הרגשתי כלום. יפה? כן. משהו זז בפנים? לא. הלב שלי עשה את העבודה הרגילה שלו, וזהו.

"בוקר טוב. גיל."

"בוקר מעולה. נועה. נוני, אבל זה רק לחברים."

"מה צריך לעשות כדי להיות חבר?"

"להוכיח את עצמך," היא אמרה. וחייכה.

"ספרי לי קצת עלייך."

"גדלתי בבית דתי. בגיל עשרים הבנתי שזה לא בשבילי ויצאתי. עשיתי תואר במנהל עסקים. התחתנתי לפני שנה. אני בת עשרים ושלוש. אין ילדים. ולפני שאתה שואל, לא, זה לא בתוכנית לשנה הקרובה." היא עצרה. "ואתה?"

"שלושים. חדש פה, ותיק בתחום. עשר שנים במקום אחד. עכשיו פה."

הבגדים שלה תפסו לי את העין. לא בקטע ההוא. בקטע של טעם. חצאית ג'ינס. מגפיים חומות גבוהות. חולצה לבנה, ווסט ג'ינס מעליה. הכול מתאים, הכול מדויק. והמחשבה הראשונה שלי הייתה: מצוין. אין כימיה. איתה יהיו לי יחסי עבודה נקיים. בלי סיבוכים.

כן. בלי סיבוכים.

אני יודע. אתם כבר מגחכים. קראתם מספיק סיפורי סקס בעברית כדי לדעת לאן זה הולך. אבל אני, באותו בוקר, לא ידעתי. באמת שלא. הייתי גבר אחרי גירושין שרצה דבר אחד: לעבוד, לחזור הביתה, לישון. לא לחשוב על אף אחת. בטח לא על אישה נשואה שיושבת מולי שמונה שעות ביום. זה נשמע לי אז כמו הרעיון הכי רחוק שיש.

דיברנו שעה. על החיים, על מודיעין, על התחלות חדשות. ואז על העבודה. מה אני צריך. מה היא צריכה. איפה הגבולות. שיחה סבירה בין שני זרים. למחרת התחלנו.

תוך שבועות היינו מכונה. היא קלטה מה אני שונא לעשות, ולקחה את זה ממני בלי שביקשתי. אני קלטתי מתי היא בלחץ, והורדתי ממנה משימות. בלי מילים. בלי ישיבות. הכי טוב שהיה לי אי פעם עם מישהו בעבודה.

תוך כמה חודשים הבאתי מספרים שאף אחד בהנהלה לא ציפה להם. ידעתי שחצי מהקרדיט שלה. היא לא התלוננה אף פעם. כל משימה, "אין בעיה". כל לקוח מעצבן, היא חוסמת. לא פעם הסכימה לצאת איתי לפגישה בתל אביב בעשר בלילה, ולהשאיר את בעלה לבד מול הטלוויזיה. לפעמים הרגשתי שאני מנצל אותה.

"את לא חייבת," אמרתי לה פעם.

"אני יודעת," היא ענתה. "אם לא הייתי רוצה, לא הייתי פה."

אני זוכר ערב אחד במיוחד. פגישה עם לקוח ברמת החייל שנגמרה באחת עשרה. הלקוח היה בלתי אפשרי. שלוש שעות של "אבל מה אם". יצאנו לחניון. שנינו מתים.

"עוד שאלה אחת שלו," היא אמרה, "והייתי זורקת עליו את הלפטופ."

"ראיתי. החזקת את המסך בשתי ידיים."

"זה היה כדי לא לזרוק."

צחקנו כל הדרך לרכב. הקפצתי אותה הביתה. בדרך היא נרדמה לי במושב, הראש על החלון. לא הדלקתי רדיו. נהגתי לאט. כשעצרתי מתחת לבניין שלה, היא התעוררה בבהלה.

"נרדמתי? סליחה. איזה פדיחה."

"נחרת," אמרתי.

"שקרן."

"קצת."

היא יצאה מהרכב, הסתובבה, ואמרה, "תודה, גיל. באמת." ונכנסה. וחשבתי לעצמי: איזה מזל יש לי עם העוזרת הזאת. רק זה. מזל של עבודה. לפחות ככה חשבתי אז.

ברמה האישית היה בינינו פער. שבע שנים. אופי אחר לגמרי. היא מהירה, עוקצנית, צוחקת על הכול. אני שקט. מחושב. אבל לא היינו צריכים להיות חברים. היינו צוות. ואני אומר את זה בכנות: לא חשבתי עליה בשום הקשר אחר. אף פעם. היינו זמינים זה לזה בכל שעה. הכול זרם. הייתי בטוח שאנחנו הולכים רחוק.

ואז, יום חמישי.

שמונה וארבעים. אף אחד לא מסתכל. אני נכנס למשרד. מתיישב. ואז אני קולט. הכיסא שלה ריק. המחשב שלה כבוי. אין תיק על הקולב.

אני שולח: "הכול בסדר?"

שני וי כחולים. היא ראתה. ואין תשובה. דקה. חמש. עשר. כלום.

אולי היא חולה, אני אומר לעצמי. אולי קרה משהו בבית.

אני הולך למטבחון. המנכ"ל שם. הוא מסתכל עליי. מבט כבד. מבט של לפני שיחת פיטורים.

"בוקר טוב. מה קורה?"

שקט.

"הכול טוב?"

"תגיד לי אתה."

"מה זאת אומרת? מה קורה פה הבוקר?"

"מה קורה פה כבר חודשים, אתה מתכוון."

"על מה אתה מדבר?"

"תקשיב," הוא אמר, ושם את הכוס על השיש. "אני לא יודע מה עשית. אני גם לא רוצה לדעת. אבל לדעתי פישלת. בגדול. אני מקווה בשבילך שזה נעצר פה." והוא יצא. השאיר אותי עם כוס ריקה ועם הרבה סימני שאלה.

זה קשור אליה. ברור שזה קשור אליה.

אני יוצא לחצר. יש שם ספסל שאף אחד לא יושב עליו. אני מחייג. המספר שהכי הרבה חייגתי אליו בחודשים האחרונים. יותר מלאקסית שלי בכל השנה האחרונה של הנישואים. צלצול. צלצול. תא קולי. שוב. שוב. פעם שישית. כלום.

אני לא מחליט לנסוע. אני פשוט מוצא את עצמי ברכב. בדרך, הראש מריץ תסריטים. מתיחה? מצלמה נסתרת? מישהו חולה? אבל הבטן כבר יודעת. משהו רע. אני חונה ליד הבניין שלה. עולה במדרגות, שתיים־שתיים, עד הקומה השלישית. מסדר את החולצה. דופק.

הדלת נפתחת לאט. היא עומדת שם. הפנים שלה קופאות.

"מה אתה עושה פה?"

"היי. סליחה שאני נוחת ככה. את בסדר? למה לא באת?"

"יכולת לשלוח הודעה."

"שלחתי. ראית. לא ענית."

"אז אתה בא עד אליי הביתה? ממתי?"

הכעס בקול שלה היה חדש לי. לא הכרתי אותו.

"טוב. לא חשבתי שתגיבי ככה. אם אני מפריע, אני הולך."

שקט. אני כמעט מסתובב. כמעט. אבל אני לא יכול. אני צריך לדעת. אני מסתכל עליה שוב. בגדי בית. מכנסי טרנינג. טי־שירט גדולה מדי של יחידה מובחרת, כנראה של בעלה, תלויה עליה כמו שק. והיא נשענת על ידית הדלת בכל המשקל. כאילו בלי הידית היא נופלת.

"נועה. מה קרה?" אני מנסה בקול הכי רך שיש לי.

"התפטרתי," היא לוחשת.

בום. הלב שלי נופל לרצפה. אני בטוח שהיא שומעת את זה.

"מה? למה?"

היא לא עונה. היא מתחילה לסגור את הדלת. אני שם רגל בפתח. בלי לחשוב.

"אני רוצה לדעת מה קורה! כל המשרד מסתכל עליי כאילו רצחתי מישהו! ועכשיו את עוזבת? היה לנו טוב! לא?"

"לך," היא אומרת. "באמת. עדיף שתלך."

הדלת נסגרת.

אני עומד מולה. דקה. אולי שתיים. מקווה שהיא בצד השני. שגם היא מצטערת. ואז הכעס בא. למה שהיא תצטער? היא זאת שטורקת. היא זאת שעוזבת. אני חוזר לרכב. נוסע למשרד כמו זומבי. נכנס. כבר לא אכפת לי מהמבטים. מתיישב. בוהה בכיסא הריק שלה. בכוס שהיא השאירה על החלון. בפתק עם הכתב שלה: "לחזור לספק עד 12!!"

וזה מתחיל. הבדיחות שלנו. הנסיעות. העקיצות שלה. איך היא מגלגלת עיניים כשמישהו בישיבה אומר "סינרגיה". הבגדים. הצחוק. המשרד ריק. ריק לגמרי. ואני חושב: לא. זה לא נגמר ככה. אין מצב.

החולשה הופכת לכעס. אני קם. נכנס למשרד של המנכ"ל. סוגר את הדלת.

"אני רוצה לדעת מה קרה. בדיוק. במה מאשימים אותי?"

"באמת שאתה לא יודע, דון ז'ואן?"

"באמת."

"אז אני אספר לך. הבוקר בעלה של נועה הגיע לפה. הניח על השולחן שלי מכתב התפטרות בשמה. שאלתי מה קרה. הוא אמר, תשאל את המנהל שלה. זה שמחזר אחרי אשתי כבר חודשים. הוא אמר שהיא לא תעבוד ליד הבן אדם הזה יום אחד נוסף."

הפנים שלי מלבינות. ואז בוערות.

"הוא נורמלי? מי מחזר אחרי מי? יש בינינו יחסי עבודה הכי נקיים שיש!"

אני צועק. ואני לא אחד שצועק.

המנכ"ל לא עונה. הוא פשוט מושיט לי את הטלפון. צילומי מסך. ההודעות שלנו. אחת עשרה בלילה. חצות. אחת. בדיחות. עקיצות. מימים. ואחת שלי: "בלעדייך הייתי טובע פה."

"השתגעתם," אני אומר. "לא עברנו שום קו. הכול עבודה. לזה קוראים לפתות?"

"תקרא את זה שוב," הוא אומר. "בעיניים של בעל."

ואני קורא. ולראשונה, נכנס ספק. אולי באמת? אולי זה התגלגל רחוק מדי? כי אם אני כן, נהניתי מכל הודעה. יש לה הומור חד כמו תער. סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף חבר. כמו הלילה שהמנוע שלי מת בכביש צדדי בשפלה, בין בית קברות למושב. היא נשארה איתי בטלפון עד שהגיע הגרר. שלוש שעות. צחקנו כל הזמן. אבל זה טבעי. לא? אנחנו ביחד כל היום. כמו שני חיילים באותה עמדה. זה פיתוי?

אני יוצא מהבניין. נשען על קיר. כותב לה: "סליחה אם פגעתי בך. אבל יש לי גם מה להגיד. ומגיע לי להגיד את זה."

הפעם היא עונה.

"עזוב. פשוט עזוב. מחר אני באה להיפרד ולקחת את הדברים שלי. וזהו."

באותו לילה אני לא ישן. שוכב על הגב. מסתכל על התקרה. מדבר עם עצמי.

"תלך מחר."

"למה? כדי שכולם יראו אותי עומד ליד השולחן שלה כמו כלב?"

"כדי להגיד לה משהו."

"מה בדיוק? סליחה שהתכתבתי איתך בחצות?"

"כדי להגיד לה שאתה מתגעגע."

"אני לא מתגעגע. עבר יום."

שקר. ידעתי שזה שקר עוד כשחשבתי אותו. בשלוש בלילה קמתי לשתות מים. בארבע בדקתי את הטלפון. בחמש החלטתי. אני לא הולך. אני נוסע. רחוק. שיחכו.

מחר. אני קורא את זה עשר פעמים. למה לכתוב לי מתי? למה לא פשוט לבוא? היא רוצה שאדע. היא רוצה שאהיה שם. אני כמעט בטוח בזה.

עכשיו אני על סלע בנחל דישון. הגליל. האוויר קר ונקי. המים זורמים בשקט בין האבנים. אני יכול לשבת פה שעות ולא להסתכל בשעון. אני מסתכל על הנחל. כמה זמן הוא זורם ככה? מאות שנים? יותר?

ויש את הסלעים. כל נחל זורם בשקט, עד שנופל סלע. המים נאלצים לעקוף. לשנות כיוון. ואחרי זמן הסלע הופך לחלק מהנוף. אף אחד לא זוכר שפעם הוא לא היה שם. הלב שלי, אני חושב, מלא סלעים כאלה. אני חי איתם. אבל הם עדיין סלעים. והשאלה היחידה שמעניינת אותי היא מה יהיה עם הסלע של יום חמישי.

הפינג'אן על הגזייה גולש. הקפה נשפך על האבן. זה מחזיר אותי. אני מוזג את מה שנשאר לכוס זכוכית. נושם את הריח. הבוקר היא בטח הייתה במשרד. ארזה את הדברים. הסתכלה על הכיסא הריק שלי. אולי מרחה עוד דקה עם המזכירה. עוד דקה עם מישהו מהפיתוח. ואני לא באתי.

כי יש גבול. מאשימים אותי. נגעלים ממני. והכול בגללה ובגלל הבעל שלה. אז התקשרתי בבוקר. אמרתי שאני חולה. יום, אולי יומיים. ונסעתי צפונה. את הטלפון כיביתי ושמתי בתא הכפפות.

אכלתי צהריים במסעדה קטנה ליד הכביש. אחר כך נכנסתי לרכב, הדלקתי מזגן, ועצמתי עיניים. רק לרגע. כשפקחתי, השמש כבר שקעה מאחורי ההרים. הדלקתי את הטלפון. עשרות הודעות. מיילים. ואני מחפש רק שם אחד.

הוא שם.

"איפה אתה?" עשר וחצי בבוקר. בטח כשהיא עמדה ליד השולחן שלי.

"אנחנו חייבים לדבר." ארבע אחר הצהריים.

אני רוצה להתעלם. להיות החזק. זה שמחכים לו. אני מחזיק בדיוק דקה.

"אפשר עכשיו?"

"איפה אתה?"

"בגליל."

"בגליל?! אתה רציני?"

"הייתי צריך אוויר. אחרי מה שעשיתם לי."

אני יודע שזה ידקור. אני רוצה שזה ידקור.

"אתה חוזר היום?"

"אם תהיה סיבה."

"די. אני צריכה לדבר איתך."

"מתי?"

"שמונה. עוד שעתיים. תספיק?"

"אשתדל."

אני כבר מתניע.

אני עוצר בתחנת דלק ליד צומת גולני. קונה קפה שאני לא שותה. מסתכל על עצמי במראה של השירותים. פנים של מישהו שישן ברכב. שיער מבולגן. אני שוטף פנים. מרטיב שיער. מסדר. זה לא עוזר הרבה. אבל זה משהו.

כביש שש. מאה ועשרים קמ"ש. מחשבות. הרבה מחשבות. והתרגשות מוזרה. כזאת שיושבת בדיוק בין כאב למשהו אחר. ומה זה המשהו האחר הזה? אהבה? המילה קופצת לי בראש ליד יקנעם. אני כמעט מפספס את הנתיב. זו הפעם הראשונה שאני חושב עליה ככה. ופתאום כל הזיכרונות מקבלים צבע אחר. הבגדים שלה. הצחוק. איך היא מסתכלת עליי כשאני מדבר מול הצוות. הריח שלה. אני מתגעגע לריח שלה. ממתי אני יודע איך היא מריחה?

מחלף בן שמן. לא שמתי לב שעברתי את כל הדרך. עוד עשרים דקות.

"כמעט מגיע."

"אני בתחנת האוטובוס מתחת למשרד. יודע איזו?"

"כן."

אני מפעיל ווייז. סתם. כדי שיהיה לי במה להחזיק.

רמזור אחרון לפני התחנה. אני רואה אותה. לבד. מתחת לפנס. דקה, חטובה. כמה מכוניות כבר האטו לידה הערב? כמה גברים בהו בה ברמזור הזה? ואני נזכר. פעם חבר שלי בא לבקר אותי במשרד. ראה אותה. נתקע. כשחזרתי מהשירותים הוא עוד עמד ליד השולחן שלה ודיבר בלי הפסקה. והיא צחקה. אמרתי לו, "יאללה, תן לה לעבוד." בחיוך. אבל בפנים משהו נשרף. אז לא הבנתי מה. עכשיו אני מבין.

אני עוצר לידה. פותח חלון. היא קולטת אותי. שנייה אחת עד שהיא ניגשת. שנייה. אבל איזו שנייה. חשמל.

"היי," היא אומרת. הפנים שלה בחלון. נבוכות.

"תיכנסי."

היא נכנסת. מתיישבת. מסתכלת למטה. והרכב מתמלא בריח שלה. מקלחת. בושם. היא התארגנה. היא התארגנה בשבילי.

אני נוסע. לא יודע לאן. הנהיגה היא תירוץ לא להסתכל עליה.

"לאן?"

"לאן שתגידי."

"ים?"

"ים."

אני פונה לתל אביב. לחוף הצפוני.

"אז גליל, הא?" היא אומרת. קלילה מדי. כאילו כלום לא קרה. כאילו אנחנו בדרך לפגישה. "יש משהו שאני צריכה לדעת?"

"הייתי צריך שקט."

שקט. ברדיו מישהו שר משהו שאף אחד לא יזכור. אני מתלבט אם לכבות. לא מכבה. הלב שלי דופק בקצב משוגע. כמה פעמים ביום אתה בכלל מרגיש את הלב שלך? כמה פעמים בחיים?

"תקשיב," היא אומרת אחרי כמה דקות. "אני… תבין. זה לא בא ממני."

"לא בא ממך? כל המשרד מסתכל עליי כאילו…"

"זה בעלי. לא אני."

"בעלך. אוקיי. ולך אין מה להגיד? לא יכולת לעצור את זה? למה להתפטר?"

"לא רציתי את זה." הקול שלה נשבר. "אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה? שלא היה לי טוב איתך? אם היה לי משהו להגיד לך, הייתי אומרת. אנחנו מכירים מספיק."

"אני כבר לא יודע אם אני מכיר אותך."

שקט.

"למה סגרת לי את הדלת בפנים? מה עשיתי?"

"אתה חושב שהיה לי קל? רציתי שתיכנס. רציתי שנשב ונדבר. אתה הגבר הכי חשוב לי היום. היחיד שאני באמת מדברת איתו. אבל הכול היה טרי. הוא היה בבית. לא רציתי לשפוך עוד בנזין."

"סליחה," אני אומר. הכעס נעלם. "אני פשוט לא מבין מאיפה זה נפל עליי."

"עזוב. אצלנו כבר מזמן לא טוב. ואתה חושב שהוא קדוש? יש לו את האקסית שלו מהעבודה הקודמת. היא עברה איתו לחברת הביטוח החדשה. אותה מחלקה. אני רואה איך הוא מחייך כשהיא כותבת לו. אני מכירה את החיוך הזה."

"אל תעזבי."

המילים יוצאות לפני שאני מחליט. אני מופתע מעצמי.

"אני לא רוצה לעזוב. אבל אין ברירה. זה התנאי שלו. סליחה."

אנחנו מגיעים לים. אני חונה על מצוק מעל חוף סגור. מולנו רק שחור. ים שחור, שמיים שחורים, אורות של ספינה רחוקה. אני מסתכל על הים ומבקש שלסיפור שלנו לא יהיה סוף. לא פה. לא הלילה. אף פעם לא היינו לבד. תמיד היו אנשים. לקוחות. ישיבות. פקקים. עכשיו רק אנחנו. וזה חדש. ומפחיד. ומחשמל.

אני מכבה את המנוע. השקט נהיה רועש. רק הגלים למטה. נשבר, נסוג. נשבר, נסוג.

"זוכר את הפעם שהלקוח מאשדוד שכח את התיק אצלנו?" היא שואלת פתאום.

"ונסענו אחריו עד אשדוד."

"והתברר שהתיק היה ריק."

"חוץ מבננה."

"חוץ מבננה," היא צוחקת. ואז הצחוק נגמר באמצע. כאילו נזכרה שאסור.

אני משחרר את החגורה. מסתובב אליה. העיניים שלה מבריקות בחושך. היא קפואה. אני יודע שהלב שלה דופק כמו שלי.

ואז אני רואה. דמעות.

"מה קרה?"

"כלום. סתם. לא משנה." היא מנגבת עם טישו.

"סליחה שהתנפלתי עלייך."

"זה לא אתה. אתה בסדר."

אני מרגיש שאנחנו על קצה של משהו. משהו שאין ממנו דרך חזרה.

"רוצה שאחזיר אותך?"

"לא." היא לוחשת. הראש מורכן. "טוב לי פה. איתך."

"אני לא יודע איך אני ממשיך בלעדייך. היה מושלם."

"אז מה עושים?"

"ממשיכים. שוכחים."

תשובה מטומטמת. אני יודע את זה עוד לפני שאני גומר להגיד אותה.

"אתה רוצה לשכוח הכול? גם אותי?"

"זה יעזור לכאב."

"כאב?"

"כן. לא קל לי להיפרד ממך."

"גם לי לא."

אנחנו שותקים. מסתכלים אחד על השני. הירח מאיר לה את הפנים. אני חושב שאין דבר יפה יותר בעולם. היא מחייכת חיוך קטן, נבוך. משהו זז בתוכה. משהו גדול.

"אז אל תלכי," אני לוחש.

"אני לא רוצה ללכת."

אני מתקרב. לא עד הסוף. משאיר לה מקום.

"ביום שלא באת, המשרד היה ריק. ממש ריק."

"גם אני. כשבאתי היום ולא היית… הרגשתי נורא. הלוואי שכל זה לא היה קורה."

היא עוצמת עיניים. אולי כדי לעצור דמעות. ואני מסתכל עליה. באמת מסתכל. בפעם הראשונה. הצוואר. הכתפיים. השמלה הסגולה הצמודה. היא בחרה אותה לערב הזה. היא מרגישה את המבט שלי גם בעיניים עצומות. אני רואה את זה. והיא לא זזה.

"הלוואי שהערב הזה לא ייגמר," אני אומר. משפט מסרט. אבל נכון.

"הלוואי."

עכשיו אנחנו קרובים. כל כך קרובים שהנשימות שלנו מתערבבות. אני מרגיש את החום שלה. את הריח. את הדופק שלה מאיץ. אני לא חושב על כלום חוץ מהשפתיים שלה. והגוף שלי מתעורר. בלי לבקש רשות.

"אני אוהב אותך."

זה פשוט יוצא.

היא נושמת עמוק. "גם אני אותך. מהיום הראשון."

מהיום הראשון. ואני לא ראיתי כלום. אני מסתכל לה בעיניים. והשפתיים שלנו נפגשות.

הנשיקה הראשונה זהירה. כמעט שאלה. השפתיים שלה רכות. מלאות. בהתחלה היא מהססת. ואז נענית. והנשיקה מעמיקה. מתלהטת. אני שם יד על הלחי שלה. היא כורכת את הידיים סביב הצוואר שלי. מושכת. מגע ראשון באישה שאתה אוהב ושהיא לא שלך. אין לזה מילים. עד היום אין לי.

אנחנו נפרדים לשנייה. מסתכלים. מחייכים. אין ספקות. אין מצפון. רק ידיעה שזה צריך לקרות. ושנינו רוצים.

חוזרים להתנשק. הידיים מתחילות לזוז. לאזורים שהיו סגורים עד עכשיו. היד שלי יורדת לצוואר שלה. שלה יורדת לגב שלי ומושכת אותי חזק. כאילו היא רוצה להיבלע בי.

הרכב צפוף. הגה, חגורות, ידית הילוכים. אני מושיט יד מעליה, מוצא את הידית של המושב, משכיב לאט את המשענת. היא מושכת אותי מעליה. והנה היא. מתחתיי. אני רוצה לטרוף אותה. אבל לא ממהר. לא פה. לא בפעם הראשונה. לא עם מי שמעולם לא עשתה דבר כזה. כמוני.

אני מלטף אותה. מנשק. יד אחת מתחת לגב שלה. השנייה עוברת על הגוף שלה, מעל השמלה. אני עוצר.

"מותר?"

"כן," היא נושפת. "זה כל כך נעים. אל תעצור. תדבר אליי. אני אוהבת לשמוע אותך."

הנשימות שלה מתקצרות. הגוף שלי בוער. היא מרגישה. היא מושיטה יד. מגששת. פוקחת עיניים. "וואו," היא לוחשת. היד שלי יורדת. הבטן שלה. הירכיים. איפה שהשמלה נגמרת. אני מרגיש כמה היא רוצה.

"אני רוצה אותך," היא לוחשת. "אף פעם לא רציתי ככה גבר."

ואז הטלפון שלה מצלצל.

"אני חייבת לענות. הבטחתי לו שאני תמיד זמינה. רק ככה הוא רגוע."

היא זוחלת מתחתיי. יוצאת מהרכב. עומדת מול הים עם הטלפון. כשהיא חוזרת, הפנים שלה אחרות.

"אני צריכה לחזור."

"זהו? נגמר?"

"אני לא רוצה שזה ייגמר. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. אין לי ניסיון. אני חייבת לחזור עכשיו. אם אתה רוצה שנמשיך, תחשוב איך. ותגיד לי. אני רוצה. באמת."

אנחנו נוסעים חזרה בשקט. רק היד שלה מוצאת את שלי. משלבת אצבעות. מרימה את היד שלי לשפתיים. מנשקת.

"אל תכעס עליי. בבקשה."

אני מוריד אותה כמה בניינים לפני הבית שלה. מסתובב. כל הדרך חזרה יש לי משקולת על החזה. כמו אחרי לוויה.

בבית אני פותח את הצ'אט שלנו. גולל אחורה. חודשים של הודעות. "הספק שוב לא עונה. אני הולכת לשרוף לו את המחסן." "תשאירי משהו לשנה הבאה." "אני אשאיר את השלט." ואחר כך, בשתיים בלילה, משהו אחר. "לא נרדמת?" "לא." "גם אני." "על מה את חושבת?" "על כלום." "כלום זה הרבה." "כלום זה אתה, טמבל. לך לישון."

קראתי את זה אז וצחקתי. קורא את זה עכשיו ולא צוחק. כלום זה אתה. איך פספסתי?

שבוע ראשון: אני בודק מייל כל חמש דקות. שבוע שני: כל בוקר. חודש: כל יומיים. שולח מיילים. הודעות. מכתב ארוך אחד, שאני מוחק ארבע פעמים לפני ששולח. שום תשובה. אני מבין. היא בחרה. ולא בי. מקבל עוזר חדש. בחור טוב, חרוץ. אבל היא לא יוצאת לי מהראש. אף יום.

העוזר החדש שם לב. אחרי שבועיים הוא שואל.

"אתה בסדר? אתה נראה כאילו מישהו גנב לך את האוטו."

"אני בסדר."

"זה בגלל העוזרת הקודמת? כולם פה מדברים."

"תגיד לכולם פה שימצאו תחביב."

הוא הנהן. לא שאל שוב. בחור חכם. אבל הוא צדק. גנבו לי משהו. רק שזה לא היה אוטו.

בלילות אני פותח את ההתכתבויות הישנות. קורא. "בלעדייך הייתי טובע פה." עכשיו אני מבין מה המנכ"ל ראה. עכשיו אני מבין מה הבעל ראה. הם ראו את זה לפניי. הכי מעצבן שיש.

חודשיים אחרי, מייל. כתובת שאני לא מכיר.

"זאת אני. אני יוצאת עם העבודה החדשה להשתלמות. שני לילות בטבריה, במלון על הטיילת. ראשון עד שלישי. בבקשה תבוא. אני מתה מגעגועים."

אני קורא את המייל שלוש פעמים. אחר כך עונה. מילה אחת: "באה?" ומיד מתקן: "בא. אני בא." היא עונה אחרי דקה.

"אל תזמין באותו מלון. ואל תכתוב לכתובת הישנה. רק לפה."

"מובן. משהו נוסף?"

"כן. תבוא בערב. ותעשה את עצמך מופתע."

"אני שחקן גרוע."

"אז תתאמן."

התאמנתי. מול המראה באמבטיה. "נועה? מה את עושה פה?" נשמעתי כמו מגיש חדשות. ניסיתי שוב. יותר טוב. בפעם החמישית כבר כמעט האמנתי לעצמי.

אני לא מתלבט אפילו שנייה. מבקש שלושה ימי חופש. מזמין חדר במלון אחר. שכן. חמש דקות הליכה. אני יודע שחדרים נמסרים בשתיים. שלוקח זמן להתמקם. אז אני מגיע ללובי שלה רק לקראת ערב.

הנסיעה לטבריה עוברת מהר. כביש שש, כביש שבעים ושבע, הירידה הארוכה לכנרת. המים מופיעים פתאום, כחולים, מתחת לרכס. אני פותח חלון. אוויר חם. ריח של מים. אני מתאמן בפעם האחרונה. "נועה? מה את עושה פה?" כבר לא מגיש חדשות. כמעט שחקן.

הלובי כמעט ריק. באזור הבר המון כורסאות פנויות. אני שוקע באחת מול החלון. הכנרת שקטה. מהמועדון בקצה הלובי בוקעת מוזיקה רכה. פה ושם זוג קם לרקוד. אני עוצם עיניים. מנסה לא לחשוב. לא מצליח.

הקצב משתנה. הבס מרעיד את הקרח בכוס שלי. אני פוקח עיניים. המקום מתעורר. אני קם. מחליט לעבור למועדון. ורגע לפני, מבט אחרון לבר.

היא שם.

יושבת על כיסא בר. שתי נשים לידה. קוקטיילים צבעוניים. אני רואה רק גב. אבל אני יודע. השיער הארוך. הכתפיים. איך שהיא יושבת, רגל מתחת לרגל. אני מתקרב. אחת החברות קולטת אותי. קולטת שאני לא מוריד ממנה עיניים. מסמנת לה בראש. היא מסתובבת. השיער עף הצידה. התנועה הזאת. אני מכיר אותה בעל פה.

"נועה?" אני מעמיד פנים מופתעות.

"לא מאמינה! גיל! מה אתה עושה פה?"

היא משחקת אפילו יותר טוב ממני.

"מה את עושה פה?" אני מתיישב לידן.

היא מציגה אותי. "קולגה מהעבודה הקודמת." מסבירה שהחברה החדשה הוציאה אותן להשתלמות.

"איזה קטע," אומרת החברה עם השיער הקצר. "עולם קטן."

"קטן מדי," אני אומר.

"ומה אתה עושה בטבריה באמצע השבוע?"

"עבודה. פגישה עם לקוח מחר בבוקר."

"באיזה תחום?"

"משעמם," אני אומר. "תאמיני לי, את לא רוצה לדעת."

נוני מסתירה חיוך מאחורי הכוס. אני רואה את הכתפיים שלה רועדות מצחוק עצור.

"כמה זמן לא התראינו? שלוש שנים? ארבע? מה חדש?"

היא לוגמת. משהה. מחייכת. "הכול כרגיל. החלפתי עבודה. עברנו לדירה גדולה יותר. אתה בטח זוכר את הדירה הקודמת שלנו."

היא מחייכת שוב. רק אני מבין. זוכר. הדלת. הידית. הטי־שירט. אני לא אומר כלום.

"ו… ילדים?"

היא מעקמת פרצוף. גם זה חמוד. "עוד לא." היא טופחת לי על הירך. חביבות של מכרים. נגיעה קטנה. חשמל. "ואתה?"

"עוד מחפש. לא ממהר."

היא בוחנת אותי. העיניים נפגשות. מבט ישיר מדי. ומיד מבוכה. כמו שני אנשים שנתפסו. אנחנו משפילים מבט. אני מסתכל על הצוואר שלה. הכתפיים החשופות. היא מסתכלת עליי באותה מידה. אני יודע. מה עובר לה בראש? אין לי מושג. אף פעם לא היה.

"אנחנו עולות," אומרת אחת החברות.

אני עוצר נשימה.

"לכו. אני לא עייפה. אני נשארת עם גיל. נעלה זיכרונות. יש לי כרטיס לחדר."

מצב הרוח שלי ממריא. אני מתנצל בפני החברות. הן הולכות. עם חיוך של מי שמבינה בדיוק.

ואז אנחנו לבד. ופתאום אין מילים. אני מתחיל משפט. נתקע באמצע. היא שותקת. זה אף פעם לא קרה לנו.

"בוא נעבור למועדון," היא אומרת לבסוף. "נחליף אווירה."

כורסאות בד סביב הרחבה. מלצרית מביאה משקאות. כמובן שבחרנו כורסאות נפרדות. מטר בינינו. מטר מיותר.

"מת פה," אני אומר. רוכן כדי שתשמע.

"כמה זמן לא רקדתי," היא אומרת. חצי אליי. חצי לעצמה.

מוזיקה לטינית מתחילה. אני מושיט יד. "בואי נבדוק אם אני עוד יודע לזוז."

היא מופתעת. ואז הברק. בעיניים שלה. אותו ברק. האש הישנה, זו שלא כבתה אף פעם. אני מוביל אותה לרחבה. אף פעם לא רקדנו. הלב שלי הולם.

יד שלי במרכז הגב שלה. מקרבת. הראש שלה על החזה שלי. היד השנייה ביד שלה. סלסה. היא נכנסת לקצב בקלות. זזה איתי כאילו עשינו את זה שנים. אני מלטף את הגב שלה. יורד קצת. עוצר מעל הקימור של המותניים. נאבק. רוצה למשוך אותה. לנשק. מול כולם.

"אתה רוקד לא רע," היא לוחשת.

"חוג סלסה. לפני שש שנים. שלושה שיעורים."

"רק שלושה?"

"בשיעור הרביעי המדריכה ביקשה שאפסיק לדרוך לה על הרגליים."

היא צוחקת. הראש שלה נוגע בחזה שלי. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוך הגוף שלי.

והיא לא עוזרת. נצמדת. מתרחקת. מסתכלת עליי מבעד לריסים. מחייכת חיוך קטן, מסתורי. מושכת אותי אחריה. אני מחבק אותה חזק. לא אכפת לי מי מסתכל. הזרועות שלה סביבי. היא מרימה אליי פנים.

"נועה… אני…"

השפתיים שלה פשוקות. העיניים חצי סגורות. אני מוותר על המילים. נגמרו הסיבובים.

"נוני," היא אומרת בשקט. "נוני לחברים. ואתה הרבה יותר מחבר."

"נוני. אני צריך אותך. לבד."

"ואני צריכה אותך יותר. קח אותי מפה. יש לך חדר? אני עם שותפה."

"בואי. אני במלון ליד."

היא מחייכת. "ידעתי שאתה חכם מספיק לא להזמין פה."

אני תופס לה את היד. יוצאים מהמועדון. מהמלון. לרחוב. בחושך היא עוצרת. מושכת אותי לצל של קיר. ידיים סביב הצוואר שלי. מושכת אותי אליה. והשפתיים שלנו נפגשות. ברק. ממש ברק. הרוך שלה. הטעם. הידיעה שזו היא. כל הגעגוע של חודשיים מתפוצץ בבת אחת. כל החומות שבניתי קורסות.

מה שהיה פנטזיה נהיה אמיתי. חזק יותר ממה שדמיינתי. אנחנו הולכים למלון שלי חבוקים. כאילו זה הכי טבעי. לפני שעה הייתי בכורסה ורק חלמתי.

בדרך אני עוצר. מתחת לפנס. אני חייב לשאול.

"למה לא ענית? חודשיים, נוני. כתבתי לך עשרות פעמים."

היא מסתכלת על המדרכה. "הוא בדק לי את הטלפון. כל ערב. את המייל. הכול. מחקתי את ההודעות שלך בלי לקרוא. כי ידעתי שאם אקרא, אענה."

"ואז?"

"ואז קראתי אחת. מהעבודה. בשירותים. וידעתי שאני לא יכולה יותר. פתחתי מייל חדש. כתבתי לך. מחקתי. כתבתי שוב. שלחתי ורצתי להקיא מרוב לחץ."

"רומנטי."

"תשתוק," היא צוחקת. ונותנת לי מכה קטנה בכתף. ואז מנשקת את המקום.

מעלית. קומה שישית. היא נשענת עליי. מחבקת. לוחשת לי באוזן.

"לא אכפת לי. לא מי יראה. לא מי יספר. לא אם הוא יגלה. התגעגעתי אליך עד שזה כאב."

אני שותק. היא אמרה בדיוק מה שאני מרגיש. מילה במילה.

הדלתות נפתחות. היא משתתקת. אני מוביל אותה לחדר. הדלת נסגרת. ואנחנו מתנפלים. נשיקה רעבה. בלי עצירות. בלי בלמים.

"סוף סוף," היא לוחשת. "אלוהים. סוף סוף."

אני תופס את שולי השמלה. היא מרימה ידיים. השמלה נופלת לשטיח. היא נצמדת אליי. אני מלטף לה את השיער. היא עוצמת עיניים. האצבעות שלה פותחות את הכפתורים שלי. אחד. שניים. שלושה. הכפות שלה על החזה שלי. זרמים בכל הגוף. אני בקושי מחזיק.

תוך דקה אנחנו בלי כלום. בלי בגדים. בלי הצגות. בלי "קולגה מהעבודה הקודמת". אני רוצה לאהוב אותה. שתהיה מאושרת. שהמציאות תנצח את הפנטזיה.

מיטה. בחלומות תמיד הייתה מוזיקה ברקע. במציאות יש רק שני לבבות. זה מספיק.

אני מנשק לה את הצוואר. הבושם שלה. לא שכחתי אותו. היא מטה ראש לאחור. אני יורד. לאט. מנשק. טועם. לומד. היא מנסה להאיץ.

"סבלנות," אני לוחש. "חיכינו חודשיים."

ואני ממשיך. נשיקות על הבטן. על פנים הירכיים. עד שהיא רועדת. אוחזת לי בשיער. קוראת לי בשם. שוב ושוב.

"אני רוצה אותך," היא נושפת. "עכשיו. בבקשה."

"רגע. הגנה."

"זה בסדר. אני על גלולות. רק אותך."

אני עולה אליה. היא עוטפת אותי ברגליים. מושכת אותי פנימה. לאט. כאילו היא רוצה לזכור כל שנייה. אני נושך שפה. לא רוצה לגמור את זה ברגע הראשון. אנחנו זזים ביחד. הקצב גובר. הציפורניים שלה בגב שלי. הנשימות שלה נשברות. מילים בלי משמעות. ואז היא נדרכת כולה. קוראת בשמי. נופלת לתוך גל ארוך. כשהוא נגמר, יש לה חיוך. החיוך הכי מאושר שראיתי בחיים.

והגל שלה לוקח אותי איתו. אני משחרר. אנחה ארוכה יוצאת ממני. הקלה. עונג. חודשיים של המתנה. היא רועדת שוב מתחתיי. נכרכת סביבי. ידיים, רגליים. לא נותנת לי לזוז.

אני נשאר שם. נשען על המרפקים. מסתכל עליה. האושר בפנים שלה. אני לא רוצה שהזמן יזוז. רוצה לעצור הכול. פה. עכשיו.

"גיל," היא לוחשת אחרי זמן ארוך.

"מה?"

"אני לא מצטערת. על כלום. אני רוצה שתדע."

"גם אני לא."

"מה עושים מחר?"

"מחר את בהשתלמות. ואני בפגישה המשעממת שלי."

"ובערב?"

"בערב אני פה. באותו חדר. עם אותו מזגן רועש."

"ואחרי טבריה?"

"אחרי טבריה נחשוב. ביחד. לא לבד, כל אחד בפינה שלו, כמו חודשיים האחרונים."

היא מהנהנת. שמה את הראש על החזה שלי. ונרדמת. הפעם באמת נוחרת. קצת. אני לא אומר לה.

אם מישהו היה אומר לי ביום שני ההוא, מול הבחורה עם המגפיים החומות, שהחיים שלי יהפכו לאחד מאותם סיפורי סקס אמיתיים שאנשים קוראים בשתיים בלילה, הייתי צוחק. עכשיו אני לא צוחק. עכשיו אני רק מסתכל עליה. ומבין שהסלע ההוא, מהנחל בגליל, כבר חלק מהנוף. ושאני לא רוצה שהמים יזרמו בלעדיו.