נחתתי לבד. לא נשארתי לבד

חזרתי מארצות הברית. לבד. החברים? התפזרו. אחד בחו״ל, אחד נשוי, אחד פשוט נעלם. ערב שישי אחד ישבתי בדירה ריקה. חייגתי לכולם. אף אחד לא ענה. השקט היה כבד. הבדידות הייתה כבדה יותר.

ואז ניר התקשר. ניר מהשכונה הישנה. שמעתי שחזרת, הוא אמר. יש מפגש בדירה בתל אביב. בוא. איזה מפגש? שאלתי. תבוא ותראה, הוא אמר. חשבתי שנייה. אם אשאר בבית, אתחרט. הלכתי.

הדירה הייתה מדהימה. קומה גבוהה. אור רך. מוזיקה שקטה. ושתי נשים בסלון. אחת, ג'ני, בלונדינית. קעקועים לאורך הזרועות. חיוך חצוף. השנייה, אור. שיער כהה. שקטה. מבט מושפל. נראו כמו שתי נערות משירותי ליווי ברמה גבוהה. אולי זו מסיבה פרטית. אולי משהו אחר. לא הבנתי לגמרי. גם לא שאלתי.

ניר הלך ישר לג'ני. אני התיישבתי ליד אור. מזגתי לה יין. היא מזגה לי. את חדשה פה? שאלתי. די חדשה, היא אמרה. אני גם, אמרתי. אף פעם לא הייתי עם נערת ליווי. אבל הלבד הורג אותי. ואת נראית מדהים. היא חייכה. לראשונה הרימה את העיניים.

מאיפה חזרת? היא שאלה. ניו יורק. שבע שנים. ולמה חזרת? כי נמאס לי להיות זר, אמרתי. פה אתה לא זר? היא שאלה. עכשיו כבר פחות, אמרתי. היא צחקה. הניחה את הכוס. התקרבה. הברך שלה נגעה בשלי. היא לא הזיזה אותה. גם אני לא.

גוף אחד. נשימה אחת. ריח של בושם עדין ויין אדום. המוזיקה התחלפה למשהו איטי יותר. החדר התחמם. אני הרגשתי כל סנטימטר של העור שלי. היא הרגישה את זה. ראיתי בעיניים שלה.

לגמנו. דיברנו. משהו התחמם. לא היין. היא. מהצד השני של החדר כבר היה רעש. ג'ני על ניר. מהר. בלי בושה. אור הסתכלה עליהם. ואז עליי. אתה רוצה? היא שאלה בלחש. כן, אמרתי. מאוד.

היא ירדה על הברכיים. פתחה את הרוכסן. הסתכלה רגע. ואז התחילה. והביישנות? נעלמה. לגמרי. היא הייתה בטוחה. רעבה. מדויקת. כאילו עשתה את זה כל החיים. חשבתי, אולי היא בכלל לא חדשה. ואז הפסקתי לחשוב.

שום דבר אחר לא נחשב. רק היא. רק הקצב. הידיים שלי בשיער שלה. הנשימה שלי נשברה. עוד, לחשתי. עוד. והגל הגיע. חזק. ארוך. צעקתי. לא אכפת לי מי שמע.

היא נשארה איתי עד הסוף. לא החמיצה רגע. ואז הרימה אליי חיוך קטן. ואני? עדיין לא נרגעתי. הגוף רצה עוד. הרבה יותר.

הרמתי אותה. נשקתי לה. לקחתי אותה לחדר. השכבתי אותה על המיטה. הסתכלתי עליה. עכשיו תורך, אמרתי. היא צחקה. משכה אותי אליה. ומאותו רגע הבנתי משהו פשוט: נחתתי לבד. אבל לא נשארתי לבד.

בבוקר יצאתי משם עם השמש. ניר חיכה למטה עם שני קפה. נו? הוא שאל. לא עניתי. רק לקחתי את הכוס וחייכתי. הוא הבין.