נטליה, אוקסנה וויקה: מהמלחמה לישראל

פברואר. אודסה. ארבע בבוקר. אזעקה.

נטליה התעוררה, ארזה תיק אחד ויצאה. עשרים ושבע. סטודנטית לשעבר לכלכלה. עבדה בבנק. עד אותו בוקר.

שלושה חודשים אחר כך היא נחתה בנתב"ג.

זה הסיפור שלה. ושל שתי חברות שהכירה כאן: אוקסנה מקייב, שלושים ואחת, וויקה מדנייפרו, עשרים ותשע. כולן בגירות. כולן ברחו מהמלחמה. כולן עובדות או עבדו כנערות ליווי בדירות דיסקרטיות בישראל. לא כולן באותה דרך. ולא כולן מאותה סיבה.

למה ישראל

"לא בחרתי. זה בחר אותי," אומרת נטליה. היה לה פה בן דוד רחוק. הייתה טיסה. היה מקום לישון. זה הספיק.

ההתחלה הייתה קשה. בלי שפה. בלי עבודה. בלי חברים. טפסים בעברית. תורים במשרד הפנים. כסף שנגמר מהר. "בשבוע השלישי ספרתי שקלים בסופר," היא מספרת. "זה הרגע שבו כל הצעה נשמעת טובה. וזה הרגע הכי מסוכן."

ההחלטה

אוקסנה עבדה בתחום עוד לפני המלחמה. בקייב. היא לא ניסתה לשכנע. היא פשוט סיפרה. את הכסף. את הגבולות. את הלילות הטובים. ואת הלילות הרעים.

נטליה חשבה חודש. ואז החליטה. בתנאים שלה.

• עבודה עם שותפה. אף פעם לא לבד.
• הכסף אצלה. לא אצל אף אחד אחר.
• הדרכון אצלה. תמיד.
• זכות לסרב. בכל רגע.

ויקה הלכה בדרך אחרת. ניסתה חודשיים. הבינה שזה לא בשבילה. עברה לעבוד במסעדה. "זו לא בושה להתחיל," היא אומרת. "וזו לא בושה להפסיק."

הכסף

כן, הכסף עזר. נטליה שילמה שכירות. שלחה לאמא. קנתה מחשב. נרשמה לאולפן.

"אנשים אוהבים לספר שזה 'מפחד לעושר'," היא אומרת. "זה שטויות. זה מפחד לשקט. לכמה חודשים. וזה דורש עבודה קשה."

הדירה

דירה דיסקרטית בתל אביב. שלושה חדרים. מטבח קטן. נטליה ואוקסנה.

הכללים פשוטים. לקוח חדש – תמיד כשהשנייה בבית. גבולות – כל אחת קובעת לעצמה. בעיה – הדלת נפתחת והוא יוצא.

בין פגישות: תה. סדרות. שיחות וידאו הביתה. לפעמים בכי מול החדשות. "בלי אוקסנה לא הייתי מחזיקה," אומרת נטליה.

יש גם רגעים טובים. לקוח קבוע. אלמן. שישים פלוס. בא בעיקר לדבר. שואל על אודסה. מביא פרחים. בפעם הראשונה שאל שלוש פעמים אם היא בטוחה. "הוא לימד אותי שגם פה אפשר לקבל כבוד," היא אומרת.

ויש רגעים רעים. לקוח שהרים קול. אוקסנה פתחה את הדלת. "החוצה." הוא יצא. נחסם.

ההסתגלות

עברית. לאט. "סבבה" הייתה המילה הראשונה. "יאללה" השנייה.

שוק הכרמל בימי שישי. חומוס. ים בערב. אוקסנה התחילה לרוץ בטיילת. נטליה הצטרפה לקורס ערב באקסל. ויקה התאהבה בישראלי מהמסעדה. כבר שנה ביחד.

"הישראלים צועקים," אומרת ויקה. "אבל עוזרים. שכנה שלי הביאה לי מרק כשהייתי חולה. לא ידעה עליי כלום. פשוט הביאה."

הבית

כל ערב שיחה לאמא. אודסה. עשר דקות. מזג אוויר. שכנים. חשמל שנפל שוב.

"אמא חושבת שאני עובדת במלון," אומרת נטליה. "זה מה שהיא צריכה לדעת עכשיו."

לפעמים השיחה נקטעת. אזעקה שם. ואז שקט. ואז הודעה: "הכול בסדר. במקלט." נטליה יושבת מול הטלפון עד שההודעה מגיעה. לפעמים חצי שעה. לפעמים יותר.

אזעקה גם פה

הפעם הראשונה בתל אביב. שתיים בלילה. סירנה.

ויקה קפאה. הגוף זכר את דנייפרו לפני שהראש הבין. אוקסנה תפסה לה את היד. חדר מדרגות. שכנים בפיג'מות. מישהו הציע מים. מישהי הציעה במבה. אף אחד לא שאל מי הן.

"שם הבנתי," אומרת ויקה. "אני לא תיירת פה. אני חלק."

מה הן אומרות לנשים אחרות

נשים חדשות שמגיעות שואלות אותן. הן עונות בכנות:

• אל תחליטי בשבוע הראשון. תני לעצמך זמן.
• תמיד עם שותפה שאת סומכת עליה.
• אף פעם לא למסור דרכון. לאף אחד.
• חשבון בנק על שמך.
• תלמדי עברית. זה המפתח לכל השאר.
• תכנני יציאה. מהיום הראשון.

"זה לא בשביל כולן," אומרת אוקסנה. "ואין בזה שום דבר רע."

הסכנות

חשוב להגיד את זה ברור. בעולם הזה יש ניצול. במיוחד של נשים זרות. במיוחד של נשים שברחו ממלחמה.

סימני אזהרה:

• מישהו לוקח לך את הדרכון.
• מישהו מחליט כמה תעבדי ועם מי.
• "חוב" שלא נגמר.
• איומים. עלייך או על המשפחה.
• אסור לך לעזוב.

אם זה המצב – זו לא עבודה. זה ניצול. בישראל יש ארגוני סיוע וקווי חירום לנשים במצבים כאלה. פונים. אין בזה בושה.

וגם בלי ניצול – יש מחיר. חיים כפולים. סודות מהמשפחה. בדידות. פחד מחשיפה. "זה מצטבר," אומרת אוקסנה. "צריך לדעת מתי לעצור."

הצד האנושי

לא הכול כבד. יש גם צחוק. הרבה.

אוקסנה מנסה לבטא "חנוכייה" כבר שנה. לא מצליחה. נטליה קנתה בטעות חומוס בטעם שוקולד. ויקה התווכחה עם נהג מונית בעברית שבורה – וניצחה. "הוא היה בהלם," היא צוחקת. "אני גם."

בשבת בבוקר הן נפגשות בבית קפה ביפו. שלוש נשים. שלוש שפות מעורבבות. רוסית, אוקראינית, עברית. אף אחד מסביב לא יודע מי הן. וזה בדיוק מה שהן אוהבות.

"פה אני פשוט אישה בבית קפה," אומרת נטליה. "לא פליטה. לא נערת ליווי. סתם אני."

הגוף והלב

שאלה שהן שומעות הרבה: איך מפרידים? בין העבודה לבין הרגש?

"לא תמיד מצליחים," אומרת אוקסנה. "יש ערבים שאת רק עושה את העבודה. יש ערבים שאת מרגישה משהו. זה בסדר. רק לא לשקר לעצמך."

נטליה מוסיפה: "הכי חשוב – לשמור משהו רק לעצמך. חלק שאף לקוח לא מקבל. אצלי זה הים בבוקר. אף אחד לא נכנס לשם."

שיפוט מול מציאות

מבחוץ רואים שתי אפשרויות. קורבן. או אישה בלי מוסר.

מבפנים זה מורכב יותר. נטליה מרגישה שבחרה. ויקה הרגישה שלא. אוקסנה מוצאת בעבודה שליטה על החיים שלה. כולן מסכימות על דבר אחד: מי שמקשיב לפני ששופט, שומע סיפור אנושי.

מה שהן מבקשות

לא רחמים. לא מחיאות כפיים. שלושה דברים פשוטים.

• שישאלו לפני שמניחים.
• שיקשיבו עד הסוף.
• שיזכרו שמאחורי כל מודעה יש אישה עם שם.

"אנחנו לא כותרת," אומרת ויקה. "אנחנו שכנות שלכם. אנחנו בתור לידכם בסופר. אנחנו מנסות, כמו כולם, לבנות חיים אחרי שהכול נשרף."

אוקסנה מוסיפה בשקט: "גם אני פחדתי בהתחלה. כולן פוחדות. מה שעוזר זה לא להיות לבד. חברה אחת שיודעת הכול. מספר טלפון אחד שאפשר להתקשר אליו באמצע הלילה. זה מה שמציל."

מה הלאה

נטליה מתכננת לסיים עם העבודה בתוך שנה. היא לומדת הנהלת חשבונות. כבר יש לה לקוחה ראשונה – מכונית קטנה של חברה. אוקסנה חוסכת לסלון יופי. ויקה עובדת במסעדה ומדברת על חתונה.

אף אחת לא יודעת מתי המלחמה תיגמר. אף אחת לא יודעת אם תחזור הביתה.

"זה לא סיפור על כסף," אומרת נטליה. "זה סיפור על לשרוד. ואחר כך לבנות."

היא סוגרת את המחשב. מחר בבוקר אולפן. בערב – נראה.