עשרה סנטימטר של פחד

אני מדריך כושר בתל אביב. מטר שמונים וחמש. קוביות בבטן. אנשים מסתכלים עליי ברחוב. בחדר הכושר מתחילים איתי כל יום. נשים. גברים. כולם. ואני אומר לכולם לא. תמיד בנימוס. תמיד עם אותו חיוך. אף אחד לא יודע למה.

הנה למה. יש לי זין קטן. עבה, אבל קטן. שנים אני חי עם הפחד הזה. הפחד מהרגע שבו אוריד את התחתונים מול אישה ואראה את הפנים שלה. אז אני לא מוריד. אני חוזר הביתה. מדליק את המחשב. סרט, יד, מקלחת, שינה. ככה כל ערב. כל שבוע. כל שנה.

רק עמית יודע. חבר מהצבא. היחיד שאני מספר לו הכול. ״אתה הורס לעצמך את החיים,״ הוא אומר לי בפעם המאה. ״אני יודע.״ ״לא, אתה לא יודע.״ ערב אחד הוא פשוט מתפוצץ. ״מחר בעשר אני אצלך. נוסעים צפונה. יש שתי נערות ליווי שאני מכיר טוב. אני משלם. כמה שזה יעלה.״ ״עמית…״ ״אין עמית. אתה חייב להתחיל לעשות משהו.״

בבוקר הוא מגיע. נוסעים לטבריה. ״הדס ורוני,״ הוא אומר וקורץ. ״לא רק סקס. אפשר לדבר איתן על כל דבר.״ ״הן יודעות?״ ״הן יודעות. הן אמרו שתקבל יחס של מלך.״ הוא מוריד אותי בכניסה ונוסע לשתות קפה על הטיילת. אני עומד מול הדלת. דופק. היד שלי רועדת. אני חושב לברוח. לחזור לאוטו. לשלוח לעמית הודעה שאני לא מסוגל. ואז אני נזכר בכל הערבים מול המסך. בכל הפתקים שזרקתי. בכל ה״לא״ שאמרתי. אני דופק שוב. חזק יותר.

הדס פותחת. מחייכת. מכניסה אותי פנימה. רוני יושבת על הספה, יחפה, בשמלה קלה. הן מדברות איתי. צוחקות. מציעות לי לשתות. אחרי רבע שעה הדס מתקרבת. מנשקת אותי קלות על השפתיים. היד שלה יורדת לחגורה שלי. אני נרתע. ״היי,״ היא אומרת. ״ראיתי כבר הכול. אין פה מבחנים.״ רוני קמה מהספה ונעמדת לידה. ״ואין פה שעון,״ היא מוסיפה. ״יש לנו את כל הזמן שבעולם.״

הבגדים יורדים. אני עומד מולן ערום ונבוך. רוני נצמדת אליי מאחור, עירומה, חמה. הדס יורדת על הברכיים ולוקחת אותי לפה. לאט. בלי למהר. הרבה זמן. משהו בי מתחיל להשתחרר. בפגישה הראשונה זה נשאר ככה. גם בשנייה. מזמוזים, נשיקות, שיחות עד אמצע הלילה.

ואז, בפגישה החמישית, זה קורה. אני לוקח את הדס למיטה. אחר כך את רוני. אחת אחרי השנייה. בלי פחד. בלי לחשוב על סנטימטרים. הן נאנחות. אני מתנשף. אחר כך שלושתנו שוכבים וצוחקים. ״אמרתי לך,״ אומרת רוני. בדרך הביתה עמית שואל רק דבר אחד. ״נו?״ אני מחייך. ״נו.״ מאז אני משלים את כל מה שפספסתי. הגודל לא השתנה. אני השתניתי.

שבוע אחר כך, בחדר הכושר, מתאמנת חדשה מחייכת אליי ליד המשקולות. ״אתה פנוי לקפה?״ היא שואלת. פעם הייתי אומר לא. הפעם אני אומר כן. וזה רק ההתחלה.