עשר דקות בריץ

פריז. רחוב שקט ליד מונמרטר. שם גדלה סוליין מרסו. עיניים כחולות. שיער בהיר וגלי. הליכה של חתולה. כולם הסתכלו. כבר מגיל צעיר. בתחילת שנות העשרים היא על המסלול בשבוע האופנה. ליד השמות הגדולים.

מבחוץ זה נראה מושלם. מבפנים זה לא. טיסות. צילומים. דיאטות. הסוכנות לוחצת. ״תעשי משהו עם האף.״ ״תעשי משהו עם השפתיים.״ סוליין מסתכלת במראה. רואה מישהי שהיא לא מכירה. עוד שמלה. עוד פוזה. עוד חיוך מזויף.

איביזה. קיץ. היא פוגשת את אנטואן. עשיר. כריזמטי. שקט. הוא לא שואל על קריירה. ״מה חלמת להיות כשהיית קטנה?״ ״לא זוכרת.״ ״אז תיזכרי.״ חודשיים של לילות חמים. ים, עור, נשימות. הוא שואל לפני כל נגיעה. היא אומרת כן לכל אחת. ואז הוא נעלם. פתק על השולחן: ״את לא קישוט. תבחרי במה שאמיתי.״

היא בוכה יום אחד. רק יום. אחר כך היא קמה, אורזת מזוודה, ולא מסתכלת אחורה. הפתק נשאר אצלה בארנק.

חזרה לפריז. דירה קטנה ברובע השישי. מספריים. שיער קצר. הפנים מהשלטים נעלמות. סוליין לא נעלמת. היא בוחרת מסלול אחר. חברה מכניסה אותה לעולם הליווי היוקרתי. שם היופי פותח דלת. אבל אישיות, הקשבה ותחכום משאירים אותה פתוחה.

הלקוחות שלה: פוליטיקאים. סופרים. אנשי עסקים. הם רוצים שיחה. קרבה. אמת. היא נותנת. בתנאים שלה. היא לא שם כי אין ברירה. היא שם כי החליטה. בלילות היא יושבת במרפסת עם יין אדום. חושבת על המסלול. על החיים. לא מתחרטת.

לקוח אחד זוכר אותה במיוחד. סופר מבוגר. הגיע עם מחברת. ״אני לא בא בשביל מה שאת חושבת.״ ״אז בשביל מה?״ ״בשביל מישהי שתקרא את מה שכתבתי ותגיד את האמת.״ היא קוראת. היא אומרת. הוא מחייך. בפגישה השלישית הוא כבר לא מביא מחברת. הוא מביא פרחים. היא לוקחת אותו ביד אל החדר. לאט. בלי למהר. ״רק אם אתה רוצה.״ ״אני רוצה.״ אור עמום. שמלה שנפתחת. שתיקה שמדברת יותר ממילים.

אבל גם בלילות הכי טובים, משהו חסר. שם אחד. פנים אחת. היא לא מודה בזה. אפילו לא לעצמה.

ערב חורף. גשם על החלון. שמיכה עבה. אורות על הגשר. הטלפון מצלצל. מספר לא מוכר. ״אלו?״ ״סוליין?״ קול נמוך. מוכר. הלב שלה קופא. ״מי זה?״ היא כבר יודעת. ״אנטואן.״

שלוש שנים. שלוש שנים בלי מילה. ״אני בפריז. במלון ריץ. אני צריך לראות אותך. עשר דקות.״ היא מנתקת. בלי תשובה. נעמדת מול המראה. לא דוגמנית. לא מלווה. אישה ששרדה את היופי, את הריק, את עצמה.

למחרת היא הולכת. נגד כל היגיון. לובי. שיש. פסנתר. הוא שם. מבוגר יותר. זיפים אפורים. עיניים שמודות לה. ״לא באתי להחזיר אותך.״ ״אז למה?״ ״לבקש סליחה. לא הייתי מוכן. פחדתי. את היחידה שהכירה אותי באמת.״

היא שותקת. משהו רועד בה. לא פחד. אפשרות. ״אני לא מי שהכרת.״ ״אני יודע. בגלל זה באתי.״ ״מה אתה רוצה?״ ״להתחיל מחדש. בלי מסכות. רק את ואני.״

היא מסתכלת עליו הרבה זמן. ואז מחייכת. ראשונה מזה שנים. ״קפה. בלי הבטחות. בלי סיפורים.״ הוא מהנהן. מזמין שתי כוסות. ידיו לא נוגעות בשלה. עדיין. ושם, בין קירות השיש, מתחיל מסלול חדש. לא של יופי. של אמת.