פוקר, בגדים ושלוש מלכות

יום רביעי, שמונה בערב. אותו שולחן, אותם שלושה חברים: ניר, עמית ויוסי. חמישים ומשהו כל אחד, עשר שנים של פוקר שבועי. הערב הזה התחיל כמו כל האחרים.

“אני משועמם,” אמר עמית וזרק את הקלפים. “לא מהמשחק. מהכול.” יוסי הנהן מיד. “בבית הכול בסדר, אבל אין ניצוץ. אין הפתעות. רק לוח זמנים.”

ניר שתק רגע ארוך. ואז אמר את זה. “בואו נעשה ערב אחד אחר. סטריפ פוקר, עם נערות ליווי. מקצועיות, דיסקרטיות, ברמה.” אף אחד לא צחק, וזה היה הסימן.

ניר טיפל בהכול. שלושה ימים אחר כך הגיעה הודעה לקבוצת הווטסאפ: “סגרתי. סוכנות רצינית, שלוש בנות, דירה שכורה לליל חמישי.” עמית שלח סמיילי מזיע. יוסי שלח רק מילה אחת: “סוף.”

שלושה ימים של המתנה. ניר בדק את הטלפון כל עשר דקות. עמית התחיל ללכת לחדר כושר, “סתם, בשביל הבריאות.” יוסי לא אמר כלום, אבל חייך כל הזמן. אשתו שאלה אותו מה קרה. “שום דבר,” ענה. “סתם יום טוב.”

הדירה הייתה שקטה, מוארת בחצי אור. על השולחן חיכו בד ירוק, ערימת אסימונים וחפיסה חדשה. שלושתם ישבו זקופים מדי, כמו לפני ראיון עבודה. בעשר בדיוק נשמעה דפיקה בדלת.

הן נכנסו בזו אחר זו. דנה, עם תספורת קצרה ועיניים ירוקות. קרן, גבוהה, בשמלה שחורה צמודה. ומאיה, שצחקה כבר מהכניסה. “מי מחלק?” שאלה דנה, והתיישבה. ההיכרות לקחה חמש דקות, והכללים לקחו עוד שתיים: כל יד מפסידה עולה בפריט לבוש, וכל אחד יכול לעצור מתי שירצה.

יד ראשונה: יוסי הפסיד חולצה. יד שנייה: קרן הורידה עגיל אחד וחייכה. “זה נחשב,” אמרה. יד שלישית, רביעית, חמישית. הערימה על הרצפה גדלה, וההתרכזות של הגברים צנחה. הבנות שיחקו בשקט, בביטחון, בלי למצמץ.

אחרי שעה שלושתם ישבו בתחתונים בלבד. המתח בחדר היה כבר כמעט מוחשי. דנה הניחה על השולחן שלוש מלכות. “נראה לי שניצחתי,” אמרה לניר. הוא הביט בה. “מה הפרס?” היא קמה, התקרבה, והתיישבה על ברכיו. “אני,” לחשה. “אם אתה רוצה.” הוא רצה.

משם הכול זז מהר. השולחן, הספה, השטיח. קרן משכה את עמית לספה, ומאיה לקחה את יוסי ביד. הדירה התמלאה באנחות, בצחוק ובקצב שאף אחד מהם לא הכיר כבר שנים. הם התחלפו, נשמו, וחזרו לעוד.

“אתה בסדר?” שאלה קרן את עמית באמצע. “אני מעולה,” ענה, “תמשיכי.” היא המשיכה. בפינה, יוסי צחק בקול כשמאיה לחשה לו משהו באוזן. בשולחן, ניר ודנה כבר לא זכרו בכלל שיש קלפים בעולם. הזמן פשוט נעלם. אף אחד לא בדק את השעון, ואף אחד לא רצה שזה ייגמר. זה היה הלילה שלהם, בלי חשבונות ובלי שגרה.

בשתיים בלילה ישבו כולם על הרצפה, עירומים, מסביב לקלפים המפוזרים. “יד אחרונה?” שאלה מאיה. ניר חילק. אף אחד לא בדק מה יש לו ביד. “יש לי שלושה מלכים,” אמר עמית בסוף. “לא משנה,” אמרה קרן, “כולם ניצחו הערב.” “אותו דבר ברביעי הבא?” שאל יוסי. שלושתם צחקו, ואף אחד לא אמר לא.