פלור: לילה אחד באמסטרדם

אמסטרדם. נובמבר. שבע וחצי בערב. גשם דק על התעלות.

פלור נכנסה ללובי של המלון ונעצרה ליד הבר. מעיל שחור, מגפיים, שפתון כהה. שלושים וארבע. עשר שנים בעיר. חמש מהן בעבודה הזו. לא מאחורי חלון אדום – היא אף פעם לא עבדה שם. הלקוחות שלה מגיעים דרך המלצות. אנשי עסקים, אמנים, לפעמים זוגות. היא בוחרת. תמיד.

"את פלור?" שאל קול מאחוריה.

עידו. ישראלי. בערך ארבעים. חליפה שנראתה לא נוח בה. ידיים בכיסים.

"תלוי מי שואל," חייכה.

הבקשה

הם ישבו. הוא הזמין וויסקי, היא יין. הוא דיבר מהר. על הכנס, על הטיסה, על כך שזו הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה.

"אז מה אתה רוצה?" היא שאלה.

"להתחיל? לטייל. סתם ללכת ליד המים."

היא הרימה גבה. זה לא קורה הרבה. "בגשם?"

"בגשם."

הם הלכו שעה. גשר אחרי גשר. הוא סיפר על גירושים טריים. היא סיפרה על העיר. לא על עצמה. אף פעם לא על עצמה. אבל משהו בשאלות שלו גרם לה לענות קצת יותר ממה שתכננה.

החדר

קומה שישית. חלון לתעלה. אור עמום.

"אתה בטוח?" היא שאלה.

"כן. ואת?"

שאלה פשוטה. היא שמעה אותה אולי פעם בחודש. "כן," ענתה, והתכוונה.

היא פתחה את הכפתור הראשון בחולצה שלו. הוא נגע בצוואר שלה, לאט, כאילו מבקש רשות שוב. היא נתנה. המעיל נפל. השמלה אחריו. המגע שלו היה זהיר בהתחלה, ואחר כך פחות. היא הובילה. הוא למד מהר. הגשם המשיך לדפוק על החלון, והחדר התחמם. אחר כך שכבו בשקט. היא סופרת בדרך כלל דקות. הפעם שכחה.

הכללים של פלור

יש לה כללים. היא לא מוותרת עליהם.

• פגישה ראשונה תמיד במקום ציבורי.
• תנאים מוסכמים מראש. בלי הפתעות.
• היא יכולה לעזוב מתי שהיא רוצה. בלי הסברים.
• אף אחד לא מגיע לדירה שלה.
• חברה אחת יודעת תמיד איפה היא.

פעם אחת לקוח ניסה לשנות את התנאים באמצע הערב. היא קמה. לבשה מעיל. יצאה. לא הרימה את הקול. למחרת חסמה את המספר. "זה לא אומץ," היא אומרת לחברות. "זו עבודה. כמו כל עבודה."

ויש גם ערבים אחרים. אישה מבוגרת שהזמינה אותה רק לארוחת ערב, כי לא רצתה לחגוג לבד. שעתיים של שיחה. בלי שום דבר מעבר. פלור זוכרת את הערב הזה יותר מהרבה לילות אחרים.

הבוקר

שש וחצי. היא התלבשה בשקט. השאירה פתק: "תודה על הטיול."

אופניים. רחובות ריקים. הדירה שלה בדה פייפ. שני חדרים. צמחים. ערימת ספרי צילום. אף לקוח לא היה שם אף פעם. זה הכלל.

היא הכינה קפה וישבה ליד החלון. וזה הגיע. השקט. הוא תמיד מגיע אחרי לילה טוב, לא אחרי לילה רע. כי אחרי לילה טוב עולה השאלה: כמה מזה הייתי אני? כמה מזה הייתה פלור של העבודה?

החברות שלה יודעות. המשפחה לא. הקשרים הכי עמוקים בחייה נמשכים לילה אחד. זה המחיר. היא יודעת. היא בחרה.

ביום ראשון היא מתקשרת לאמא. מדברות על מזג האוויר. על השכנים. על הצמחים. אמא שואלת על העבודה. פלור אומרת "אירועים". זה לא שקר מלא. גם לא אמת מלאה.

ההודעה

בצהריים הטלפון רטט. עידו. "בשדה. באתי בשביל כנס. חוזר עם משהו אחר. תודה שהקשבת."

היא קראה פעמיים. לא ענתה מיד.

זה מה שלקוחות זוכרים. לא את המיטה. את ההקשבה. את התחושה שמישהי ראתה אותם בלי לשפוט. בעיר קרה, היא החום.

בערב היא ענתה: "נסיעה טובה. תמשיך לטייל."

אחר כך סגרה את הטלפון, פתחה את המחברת ורשמה עוד שורה בתוכנית לסטודיו הצילום שלה. עוד שנה, אולי שנתיים. פלור לא מתכוונת לעשות את זה לנצח. אבל כל עוד היא עושה – היא עושה את זה בתנאים שלה.