קומה שלוש, דלת שמאל

חולון. שדרות ירושלים. בניין רגיל לגמרי. קומה שלוש, דלת שמאל. מבחוץ אין שלט, אין אור, אין כלום. בפנים יש עור שחור, מיטה רחבה, מראות על כל קיר וג'קוזי שתמיד מחומם. התאורה עובדת בשלט. אדום, כחול, ענבר. לפי הלילה.

קרן מנהלת את המקום. שלושים וארבע, שיער קצר, אפס סבלנות לשטויות. "שלושה כללים," היא אומרת לכל מי שמתחילה אצלה. "דיסקרטיות. כבוד. ואם מישהי אומרת לא, זה לא." הכוכבת שלה היא עדן, עשרים ושש, בלונדינית, עיניים שקטות וחיוך שמבטיח צרות. עדן מגיעה לפני כולן. מתפשטת. שמן על הכתפיים. מבט אחרון במראה. מוכנה.

תשע וחצי בערב. שתי דפיקות. משה, ארבעים ושמונה, חליפה מקומטת, טבעת על האצבע שהוא מנסה לא לסובב. עדן פותחת בחלוק שקוף.

"תיכנס."

"אני לא בטוח ש…"

"אתה בטוח. אחרת לא היית דופק." היא נועלת. "מה אתה רוצה?"

הוא אומר. היא מקשיבה. מהנהנת. "בסדר. אבל בקצב שלי."

השפתיים שלה על הצוואר שלו. ידיים על החגורה. המכנסיים למטה. היא יורדת על הברכיים, והוא נשען על הקיר, אוחז בשיער שלה, נושם כמו מי שרץ עשרה קילומטר. דקה. שתיים. חמש. היא קמה, זורקת את החלוק, ומושכת אותו למיטה.

היא עליו. מהירה. חזקה. המראות מכפילות כל תנועה. "עוד," היא אומרת. "אל תעצור." הוא הופך אותה. מאחור. אחר כך מלמעלה. אחר כך שוב היא, מעליו, עד שהוא נשבר בגניחה ארוכה. היא רועדת. פעם. ועוד פעם. שקט. רק הנשימות.

"ככה זה תמיד?" הוא שואל.

"לא," היא אומרת. "רק כשמישהו באמת מקשיב."

הוא שוכב על הגב ומסתכל על התקרה. גם שם מראה. הוא רואה את עצמו. פרוע. מזיע. מחייך. הוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראה את עצמו מחייך ככה. עדן קמה, מביאה לו כוס מים, מתיישבת על קצה המיטה.

"יש לך עוד עשרים דקות," היא אומרת.

"ומה עושים בעשרים דקות?"

"ג'קוזי." היא מושכת אותו בידו. המים חמים. האדים עולים. היא נשענת עליו מאחור, הידיים שלה על הכתפיים שלו, לוחצות בדיוק במקום שכואב לו כבר שנה. הוא עוצם עיניים. בפעם הראשונה הערב הוא לא חושב על כלום.

בדירה השנייה, ברחוב קוגל, עובדת טל. עשרים וחמש. היא אוהבת שליטה. אצלה הלקוח שוכב, הידיים קשורות בצעיף רך, וההחלטות שלה. מי שמבקש יפה מקבל. מי שממהר מחכה.

קרן שומרת על הכול סגור. כניסה בסיסמה, אין שמות, אין טלפונים בחדר. מה שקורה בפנים נשאר בפנים.

חצות. הפסקה. עדן וטל בסלון, מגבות, סיגריה אחת לשתיים.

"שלוש פעמים," אומרת עדן.

"שקרנית."

"תבדקי."

הן צוחקות. מתקרבות. נשיקה ארוכה שאיש לא רואה. ואז דפיקה בדלת, ועוד לילה מתחיל. ככה נראים סיפורי סקס אמיתיים מדירות דיסקרטיות בחולון. בלי הקדמות. בלי התנצלויות. רק דלת, נעילה, ומה שקורה אחריה. ומחר בערב, באותה שעה, מישהו אחר כבר יעמוד בחוץ ויתלבט אם לדפוק.