קרון תקוע, ארבעה אנשים ושעה אחת בראש הנקרה

שבדיה. שני חברים. אנדרס ויוהאן, בני שלושים ומשהו. שנה שלישית ברצף בישראל. הם אוהבים את השמש, את האוכל, את הבלגן. אבל בעיקר משהו אחד. הפעם היעד: הצפון.

"למה תמיד ישראל?" שאלו אותם החברים בבית. "בגלל הנשים," ענה יוהאן. "הן אומרות מה שהן רוצות. גם במיטה."

הם ישנו במלון בנהריה. כל יום מסלול אחר: נחל, מערה, חוף. ערב אחד חזרו מהים, התקלחו ויצאו למועדון. החשק היה חזק מהרגיל. "בוא נזמין," אמר אנדרס. "שתי נערות ליווי בצפון. לכמה ימים." "ומחיר?" "לא משנה." ובאמת לא היה משנה. הם לא ידעו מה זה לחסוך.

שעתיים אחר כך הן דפקו בדלת. שני ומור. שחומות, שיער שחור עד המותניים, גוף שעוצר נשימה. יפות יותר מהתמונות. "אתם השבדים?" שאלה שני בפתח. "אנחנו השבדים," אמר אנדרס. "יופי. תמזגו יין." הלילה בסוויטה היה ארוך ופרוע. אבל זה היה רק החימום.

שלוש לפנות בוקר. מרפסת. ים שחור. ארבעה אנשים בחלוקים. "מאיפה אתן?" שאל יוהאן. "קריות," אמרה שני. "עכו," אמרה מור. "ואתם?" "גטבורג." "איפה זה?" "רחוק. וקר." הן צחקו. הוא ניסה להגיד "סבבה" ויצא לו "סבאבה". הן צחקו עוד יותר.

בבוקר נסעו לראש הנקרה. בדרך עצרו לקפה שחור בתחנת דלק. מור נהגה, שני בחרה מוזיקה. רכבל. קרון לארבעה. נוף משוגע: צוקים לבנים, ים כחול עמוק. ואז עצירה. חריקה. רמקול: "תקלה חשמלית. הבעיה תטופל בשעה הקרובה."

"שעה," אמר יוהאן. "שעה," חייכה שני. היא הסתכלה על מור. מור הסתכלה עליה. "יש לנו רעיון," אמרה מור.

אנדרס הסתכל למטה. מאה מטר של אוויר. צוקים לבנים. גלים שנשברים על הסלעים. "אני לא אוהב גבהים," הוא אמר. "עכשיו תאהב," אמרה שני. היא התקרבה אליו והניחה לו יד על החזה. הלב שלו דפק. לא רק מהגובה.

הן התחילו להתנשק. קודם בעדינות, אחר כך עמוק. ידיים מתחת לחולצות. גניחות שקטות בקרון הסגור. הבחורים קפאו, רק לרגע. ואז הבגדים ירדו. הבנות ירדו על הברכיים מולם, ואנדרס נאחז בחלון. "זה לא קורה," הוא לחש. "זה קורה," ענתה שני.

שני משכה את אנדרס לרצפה. מור טיפסה על יוהאן. בלי מילים, רק נשימות. ידיים על ירכיים, שיער פזור, אדים על הזכוכית. "בשקט," לחשה מור, וצחקה. אף אחד לא היה בשקט.

על הרצפה, תלויים מעל הים, הם התחברו בפראות. קצב עולה. קרון מתנדנד. אדרנלין בכל תא בגוף, שוב ושוב. הגובה הפך הכול לחזק יותר, חד יותר. כשהמנוע חזר לעבוד והקרון זז, אף אחד לא הצליח לעמוד ישר. מור סידרה שיער. שני חיפשה גומייה. יוהאן חיפש את הנעל השנייה. הם ירדו בתחנה מותשים לגמרי, מבולגנים ומחייכים. "שנה הבאה?" שאלה מור. "שנה הבאה," ענה יוהאן. בלי לחשוב פעמיים. בערב, במלון, הם כבר תכננו את הטיול הבא. הפעם לגולן. עם רכבל, כמובן.