רינת. אילת. עד ארבע לפנות בוקר

סוף שבוע באילת. דירה של חבר. ג׳קוזי על הגג. מפתח אחד ובקשה אחת: ״תשקה את העציצים.״

יום ראשון. מדרגות. היא יורדת, אני עולה. רינת, מהקומה השלישית. שנות הארבעים. שיער שחור. עיניים חדות. ״אתה החבר של אלי?״ ״כן.״ ״אז תזמין אותי לכוס יין. אני מכירה את הדירה.״

יין אחד. שני. היא יושבת קרוב. יותר מדי קרוב. היא מספרת על הבניין. על הוועד. על השכנים. היא צוחקת על כולם. אני צוחק איתה. ואז היא מניחה את הכוס. מסתכלת עליי. ״נו?״ ״נו מה?״ ״אתה תנשק אותי או שאני צריכה לעשות הכול לבד?״

הזמנתי.

עכשיו היא על הספה. נושמת כבד. אחרי הפעם הראשונה. אני נותן לה דקה. נשיקות קטנות. על הירך. בין הרגליים. לאט. בלי לחץ.

היא מתקמרת שוב. היד שלה על הראש שלי. ״עוד.״

אני ממשיך. שתי דקות. היא רועדת שוב. אני לא עוצר. גם כשהיא באמצע. כמה שניות, וזה שוב קורה.

ככה חצי שעה. שש פעמים. אולי יותר. בסוף, דקה בין אחת לשנייה.

הלשון שלי כבר לא מרגישה כלום. אני נשכב על הרצפה. גמור.

אני מסתכל עליה. היא בוכה.

״הכול בסדר?״

״עשרים שנה,״ היא אומרת. ״עשרים שנה אני בזוגיות. אף פעם. אף פעם לא היה לי ככה.״

אני לא יודע מה לענות. אז אני לא עונה. היא מנגבת את העיניים. מחייכת. ויורדת עליי.

מהר. עמוק. בלי רחמים. אני נאחז בשטיח. ״אני קרוב,״ אני אומר. ״לעצור?״

״לא.״

היא לא עוצרת. עד הסוף. אחר כך היא מנגבת את השפתיים ואומרת: ״אף פעם לא עשיתי את זה ככה. רציתי.״

״למה עכשיו?״

״כי עכשיו בא לי.״

אנחנו שוכבים על השטיח. שנינו מתנשמים. היא מניחה ראש על הבטן שלי. שקט. רק המזגן מזמזם. בחוץ, מישהו צופר ברחוב. היא צוחקת. ״אם הוועד היה יודע.״

גג. ג׳קוזי. מים חמים. אורות של עקבה מעבר למפרץ. אנחנו צוחקים. מסמיקים. ואז שוב. בג׳קוזי. בסלון. במיטה. עד ארבע לפנות בוקר. אני גומר חמש פעמים. היא? הפסקתי לספור אחרי עשר.

אחת עשרה בבוקר. אני פוקח עיניים. היא כבר ערה. מסתכלת עליי.

״בוקר. יש לך עוד כוח?״

״אין לי כלום.״

״אז אל תזוז. רק תיתן.״

שישים ותשע. היא גומרת מהר. אני לא. היא לא מוותרת. בסוף היא מצליחה. כמובן שהיא מצליחה.

צהריים. ארוחת בוקר ביטבתה. חביתה, לחם, שוקו. ערב. פאב קטן ליד הטיילת. בירה. היא מספרת על העבודה שלה. אני מקשיב.

היא שואלת מתי אני חוזר צפונה. אני אומר שבעוד יום. היא מהנהנת. לא אומרת כלום. אבל היא מחזיקה לי את היד מתחת לשולחן.

הבוקר החזרתי לאלי את המפתחות.

״תגיד, מי זאת רינת? מהשלישית. נחמדה.״

הוא מסתכל עליי. ״רינת? נחמדה? אל תשאל. הכי אנטיפתית בבניין. כולם שונאים אותה.״

אני מחייך. לא אומר כלום.

הערב פיקניק לילי על החוף. היא מביאה את היין. אני מביא את השמיכה.