רק של עצמי

אני לא עוד אחת. לא שם מתחת לתמונה מפולטרת. לא עוד נערת ליווי ברמת גן עם מבט מושפל ומחיר מוזל. את הכינוי בחרתי לבד: רק של עצמי. לא בשביל תשומת לב. בשביל לזכור.

הזמן שלי, שלי. הגוף, שלי. הכסף, שלי. אני מחליטה מי נכנס. אני מחליטה מתי הוא יוצא. כל פגישה היא מבחן. לא רק אם אני מתאימה לו. גם אם הוא מתאים לי.

התחלתי בגיל עשרים וחמש. בלי חובות, בלי מישהו שדחף. עבדתי במוקד, עם תואר שלא הוביל לשום מקום. ערב אחד, מול המראה, אמרתי לעצמי משפט אחד: ״או שאת חיה, או שגוררים אותך.״ למחרת קפצתי. לא לריק. אליי.

אני רואה מעט לקוחות. מי שמגיע יודע: את השעה הזאת לא קונים, מכבדים. יש שיחה. יש כללים. יש טקס. ותמיד אותה שאלה: ״מה אתה מחפש פה? באמת?״ רובם שותקים. אבל נשארים. ומגלים.

הדירה שלי שכורה, אבל מדויקת. נר. סדין לבן. אור נמוך. שום דבר לא במקרה. זו הטריטוריה שלי. פה אני לא מוצר. פה אני חוויה.

לקוח נכנס. אני מסתכלת עליו שנייה ארוכה. ידיים, עיניים, איך הוא מוריד את המעיל. זה אומר לי הכול. אם משהו לא מסתדר, הוא יוצא אחרי כוס מים. בלי דרמה, בלי הסברים. אם הכול מסתדר, הערב מתחיל לאט. מגע ראשון על הכתף. נשימה. ואז הוא כבר לא ממהר לשום מקום.

שואלים אם זה בודד. לפעמים. אבל פחות מלשבת מול מנהל שלא זוכר איך קוראים לך. פה אני קובעת. היו כאלה שבאו לשלוט, ויצאו מתוקנים. והיו כאלה שהתפרקו לי על הסדין: אמא חולה, אישה שבגדה, בית ריק. לא תמיד נגעתי. לפעמים רק הקשבתי, עד שנרגעו.

זה לא רק ליווי. זו נוכחות. אינטימיות בלי שם. פעם אחד אמר לי: ״אף אחת לא הסתכלה עליי ככה. כאילו אני יותר ממה שאני מרגיש.״ עניתי: ״כי מסתכלים עליך מלמעלה. אני מסתכלת בגובה העיניים.״ הוא לא ענה. רק נשם.

אני לא מבטיחה אהבה. לא מוכרת אשליות. אני נותנת רגע אחד אמיתי. בלילה אני חוזרת הביתה, שוטפת פנים, וכותבת שורה אחת במחברת: ״אני לא רכוש של אף אחד. אני רק של עצמי.״ זה מספיק.

שיחה בתשע ועשרים

יום חמישי. ערב קבועים. שניים באו, שניים הלכו. שקטים, מדויקים. בתשע ועשרים הטלפון מצלצל. מספר חדש.

״היי… אני לא בטוח שזה בסדר. את רק של עצמי, נכון?״ שתקתי. הקול הזה. הכרתי אותו. ״ליאור? זו את?״ שלוש שנים אף אחד לא קרא לי ככה.

״מי זה?״ הקול שלי עלה. לא רציתי שיעלה. ״דניאל. מקולנוע. ישבנו יחד בתסריטאות.״ זכרתי. הבחור הטוב. זה שתמיד עזר, תמיד שם לב. ואף פעם לא נשאר.

הנחתי את הכוס על השיש. הלב דפק. שלוש שנים בניתי חומה בין שני השמות שלי. בשנייה אחת הוא עבר אותה.

״ראיתי מודעה. במקרה. לא חיפשתי. אבל העיניים… זו את. הייתי חייב לדעת.״ הפסקה קצרה. ״אני לא שופט. רק מופתע. היית אחרת.״

״אחרת?״ ״חשבתי שתכתבי סרטים. שתהיי בתעשייה.״ ״ומי אמר שזה לא תסריט?״ שקט בקו.

״בחרתי בזה, דניאל. כמו שבחרתי להפסיק להתחנן על כל פרויקט. זו לא נפילה. זו שליטה.״ ״אז זו את עכשיו? זו העבודה?״ ״זו אני כשאני לא מתנצלת. שם שבחרתי. מקום שבניתי. תנאים שלי. אין לי תואר על זה. יש לי ממלכה.״

הוא נשם. ״זה מוזר לי. אבל זה הכי את.״ חייכתי. מישהו מהעבר ראה אותי עכשיו. ולא ברח.

הצעתי קפה. לא כלקוח. כשני אנשים שמצאו אחד את השנייה במקום שלא תכננו. ״מחר?״ שאל. ״מחר,״ אמרתי. הוא אמר כן.