שומרת החום

שתיים בלילה. חולון. שלושים ושתיים מעלות. רחוב אילת ריק. האספלט עוד חם מהיום. ריח של שווארמה. ריח של סיגריות. ריח של קיץ שלא נגמר.

אורטל, עשרים ושבע, ברמנית ב"אמבר". בר קטן, אפלולי, לקוחות קבועים. היא סוגרת. שופכת לכיור שוט אחרון של וויסקי. מנגבת את הדלפק. לוקחת תיק. ואז, בום. לא מהשמיים. מהאדמה.

הבר רועד. כוסות נופלות. זכוכיות בכל מקום. אורטל נצמדת לקיר. רעידת אדמה? גז? חלום? מכסה הביוב בחוץ מתפוצץ. ומשהו יוצא.

לא בן אדם. לא חיה. אש. אש שהולכת. שני מטרים של להבות, כתום וכחול. עיניים כמו שמש בצהריים. הוא מסתכל עליה. לא אומר מילה. היא אמורה לברוח. היא לא בורחת. משהו מושך אותה אליו. חזק. "מה אתה?" הקול שלה רועד.

הוא מתקרב. האש לא שורפת. היא חמה. נעימה. החום עובר לה על הזרועות, על הצוואר, על השפתיים. הפחד נמס. משהו אחר תופס את מקומו. משהו שהיא לא מתכוונת לוותר עליו. הוא מרים יד. מצביע למעלה. הירח נהיה אדום. אחר כך שחור. ואז נפתח. כמו שער.

אורטל נוגעת בו. רגע אחד. והכול משתנה. חולון אחרת. שמיים טורקיז. גגות מזכוכית צבעונית. רחובות זוהרים בסגול. אנשים עפים על סקייטבורדים. אוטובוסים מרחפים בצורת דולפינים. "ברוכה הבאה לממד החם," הוא לוחש. "בחרנו בך."

מאותו לילה, אורטל היא שומרת החום של חולון. התפקיד: לעצור יצורים שמנסים לעבור מהממד ההוא דרך פתחי הביוב. מתי? כשהחום שובר שיאים. ביום, ברמנית. בלילה, משמרת אחרת לגמרי. אם המדחום מראה שלושים ושתיים אחרי חצות, היא שם. על הגג של קניון חולון. ליד "אמבר". שומרת שהעיר לא תישרף.

הימים עוברים. אורטל מוזגת בירות. מחייכת ללקוחות. אף אחד לא יודע. רק לפעמים, בסוף משמרת, היא עוצרת ליד פתח הביוב. מקשיבה. לפעמים הוא שם. היא לא רואה אותו. רק מרגישה. חום עולה מהרשת, מלטף לה את הקרסוליים, מטפס לאט לאורך הרגליים. "אתה פה," היא לוחשת. אין תשובה. רק חום. והיא הולכת הביתה עם חיוך שאף לקוח בבר לא הצליח להוציא ממנה.

היא למדה את הסימנים. שרב פתאומי. כלבים שנובחים לביוב. לחישה כמו חצץ בוער. אבל הלילה, משהו אחר. שתיים ארבעים ושלוש. גג תחנת המשטרה. ופתאום, קור. קור חד. כמו מים קפואים על הנשמה. היא מסתובבת. אף אחד.

ואז היא רואה. באמצע הכיכר, חמישים מטר ממנה, קרחון. שלוש קומות. הוא נמס. אבל לא מים. נוזל כסוף. כמו כספית. מתוך האד יוצאת דמות. לבנה. כמעט שקופה. עיניים אפורות כמו קריסטל. "אני קריו. שליח מסדר הקור." "ומה אתה רוצה?" "לאזן את הלהט שנפתח פה. את מפרה את האיזון." "אני? הביוב נפתח לעולם אחר. לא אני פתחתי אותו." "כל פתח צריך לסגור. אם לא תסגרי את שלך, נסגור אותך."

בפעם הראשונה, אורטל מפחדת. הקור מחליש אותה. היא מנסה לזמן להבה. כלום. ניצוץ. כמו גפרור רטוב. ואז לחישה. חמה. ליד האוזן. "את לא לבד." מפתח ביוב סמוך הוא עולה. האש מהלילה הראשון. בוער חזק מתמיד. ומאחוריו עוד שניים. לוהטים. כמו לבה. הוא נעמד לידה. קרוב. היא מרגישה את החום שלו על העור. "אורטל. הגיע הזמן לבחור. להסתתר או להילחם."

היא לא מהססת. יד לכיס. בקבוק בירה. נשאר שם מיום שישי. היא זורקת. הבקבוק פוגע בקרחון ומתפוצץ באש. קריו צועק. הקרח נסדק. אורטל מרגישה את האש חוזרת אליה. בידיים. בחזה. בעיניים. היא קופצת קדימה. הם איתה. המערכה הראשונה מתחילה. המלחמה הכי סודית בישראל: מלחמת הקיץ נגד צבא הקרח. והלילה, בפעם הראשונה, היא לא לבד.