שני דרכונים, לב אחד

שם קוד: נמר. שם אמיתי: עידו. ידעו אותו שלושה אנשים בכל העולם.

ביום הוא עבד. מעקבים. מפגשים. מעטפות. ערים זרות, מלונות בלי שם. הוא היה הכי טוב שהיה להם. לא מתרגש. לא טועה. לא נשבר.

בלילה הוא היה מישהו אחר.

המספר

מספר אחד. לא שמור בטלפון. רק בראש. שיחה קצרה. כתובת. שעה. ודלת שנפתחת.

היא קראה לעצמה ליה. שיער שחור. עיניים כהות. קול נמוך.

״קשה היום?״

״כמו תמיד.״

״אז תשכח ממנו.״

היא ניגשה. פתחה לו את הכפתורים. אחד אחד. הידיים שלה מצאו את הצלקת בכתף.

״מאיפה זה?״

״אל תשאלי.״

״אני לא שואלת. אני נוגעת.״

״מותר?״

״מותר.״

היא נישקה את הצלקת. ואז את הצוואר. ואז את השפתיים. והעולם בחוץ נעלם. בשעתיים האלה עידו לא היה סוכן. לא היה נמר. היה רק גבר שמישהי נוגעת בו כאילו הוא שווה משהו.

אחר כך שכבו בשקט. היא הניחה ראש על החזה שלו. הוא ליטף לה את השיער.

״אתה יודע מה הכי מוזר?״ אמרה.

״מה?״

״אתה היחיד שאף פעם לא ממהר ללכת.״

הוא לא ענה. כי האמת הייתה פשוטה. בחוץ חיכו לו טלפונים מוצפנים, דוחות, פגישות. פה חיכה לו רק השקט. ולשקט הזה הוא היה מכור יותר מכל דבר אחר.

בבוקר יצא מהמלון מהדלת האחורית. משקפי שמש. כובע. עשר דקות הליכה לפני שעצר מונית. הרגלים של מקצוע. אף פעם לא אותו מסלול פעמיים.

הסדק

אבל הוא ידע. כל מפגש הוא סיכון. מצלמה בלובי. נהג מונית שזוכר פנים. מישהו שמחפש נקודת תורפה. הוא לימד את זה אחרים. ״החולשה שלך היא מה שהאויב ימצא ראשון.״

וזה לא עצר אותו.

״למה אתה חוזר?״ שאלה ליה פעם.

״כי פה אני לא צריך לשקר.״

״אתה משקר לי כל הזמן. אתה לא באמת רואה חשבון.״

הוא חייך. ״נכון. אבל פה אני לא משקר לעצמי.״

היא לא שאלה יותר. אבל בפעם הבאה, כשנפגשו, היא החזיקה אותו קצת יותר חזק. כאילו ידעה משהו שהוא עוד לא היה מוכן להודות בו. שהזמן שלהם נגמר.

הבית

בבית חיכתה שירה. אשתו. היא התחילה לשאול. ואז הפסיקה. ארוחות ערב שקטות. ״איך היה?״ ״בסדר.״ שקר. עוד שקר. הילדה שלהם שאלה למה אבא תמיד עייף.

במשרד הלחץ גדל. משימות כבדות. החלטות שאין מהן דרך חזרה. אנשים שגייס ונטש. פרצופים שהתחילו לבקר אותו בחלומות. האדרנלין, שפעם היה הדלק שלו, התחיל לשרוף אותו מבפנים.

החשבון

יום ראשון. שמונה בבוקר. ״תעלה לקומה השלישית.״

חדר קטן. שני אנשים. מעטפה.

״אתה יודע מה יש בפנים?״

הוא ידע.

תמונות. לובי של מלון. ליה. הוא.

״לא דלף כלום,״ אמר אחד מהם. ״אבל יכול היה.״

שלושים יום אחר כך, הוא החזיר את הכרטיס. שלושה חודשים אחר כך, שירה החזירה את הטבעת. ליה לא ענתה יותר למספר.

עכשיו

עידו גר היום בדירה קטנה בחיפה. מול הים. בלי שכנים שמכירים אותו. רץ כל בוקר בטיילת. לבד.

והשאלה חוזרת. כל בוקר.

היה שווה?

הלילות. החום. הרגעים שבהם הרגיש חי. מול הקריירה. המשפחה. השם.

הוא לא יודע. אולי אף פעם לא ידע. רק דבר אחד ברור לו עכשיו: אי אפשר לחיות בשני עולמות לנצח. בסוף אחד מהם גובה את החוב.