שעתיים ברוטשילד. בערך.

תל אביב. לילה חם. אוויר ים כבד. בס מפלורנטין. אגם, עשרים וחמש, יוצאת ממונית על שדרות רוטשילד. שמלה שחורה. קצרה. צמודה. אנשים מסתובבים אחריה. היא לא מסתובבת אחורה.

הלקוח: ניר. גבוה. כתפיים רחבות. בא מחיפה לפגישות. הזמין שעתיים.

שעתיים. בטח.

לובי. שיש לבן. פקיד קבלה שלא מרים את הראש. מעלית. היא בודקת את עצמה במראה. שפתון. שיער. נשימה. היא עושה את זה כבר שלוש שנים. עדיין יש פרפרים. לא תמיד. הלילה כן.

הטלפון מזמזם. הודעה ממנו: "הדלת פתוחה. היין מחכה." היא מחייכת. מכניסה את הטלפון לתיק. מכבה אותו.

קומה תשע. סוויטה. הוא פותח עם כוס יין.

"את יותר יפה מבתמונות."

"שומעת את זה הרבה."

"אני מתכוון."

"אני יודעת." היא נכנסת. סוגרת את הדלת. שמה יד על החזה שלו. הלב שלו דופק מהר.

"מה אתה רוצה הלילה?"

"הכול."

"הכול זה הרבה."

"יש לי זמן."

היד שלו על הירך שלה. מרימה את השמלה. היא מתיישבת עליו. נשיקה. עמוקה. ארוכה. הידיים שלו על הגוף שלה. הידיים שלה על החגורה שלו. נפתחת. היא יורדת על הברכיים. מסתכלת עליו מלמטה. מחייכת.

ניר נשען אחורה. נושם כבד. האצבעות שלו בשיער שלה. דקה. שתיים. חמש.

"תעלי."

היא קמה. השמלה על הרצפה. מתחת, כלום. היא עולה עליו. לאט. נאנחת. ואז מתחילה לזוז. למעלה. למטה. מהר יותר. הוא מחזיק לה במותניים. דוחף. פוגש אותה בכל תנועה.

"כן. ככה. עוד."

זה לא תסריט. זה אמיתי. היא מרגישה את זה. הוא מרגיש את זה. בדרך כלל יש לה מרחק. קיר קטן בראש. היא עובדת. היא יודעת מה לעשות ומתי. הלילה הקיר נופל. היא לא מנסה להחזיק אותו.

"את בסדר?" הוא שואל.

"אל תעצור."

הוא הופך אותה. על הגב. רגליים למעלה. עמוק. היא צועקת. ציפורניים בגב שלו. זיעה. שוב הוא הופך אותה. על הבטן. יד אחת על המותן. השנייה מלטפת. בדיוק במקום. היא נדרכת. רועדת. גומרת. חזק. ארוך. הוא ממשיך. ואז גם הוא. גניחה עמוקה. סוף.

שקט. מזגן. אורות העיר על התקרה. הסדין זרוק על הרצפה. כוס היין נשפכה על השטיח. אף אחד לא זוכר מתי. היא שוכבת על הצד. הוא מעביר יד לאורך הגב שלה. לאט. מהעורף עד המותן. ושוב. היא עוצמת עיניים. נותנת לו.

היא מסתכלת על השעון. "עברה שעה וחצי."

"אז יש עוד חצי שעה."

"יש."

"ואחרי זה?"

"אחרי זה נראה." היא מעבירה אצבע על החזה שלו. "רוצה עוד סיבוב?"

ניר צוחק. מושך אותה אליו. "תל אביב אף פעם לא מאכזבת."

"לא," אומרת אגם. "רק כשבאים מוכנים."

בחוץ, השדרה עוד ערה. אופניים חולפים. מישהו צוחק ליד הקיוסק. בבר למטה מחליפים שיר. העיר לא שמה לב לסוויטה בקומה תשע. וזה בדיוק מה שאגם אוהבת בה.