שרון, גלית והקפה בעמק רפאים

היי.

אני שרון. שלושים וארבע. בלונדינית. נראית טוב, ואני יודעת את זה. השקעתי בזה: צבע, עיצוב גוף, חזה. הרבה כסף. מי שהכיר אותי קודם יגיד שגם אז הייתי יפה. אולי. היום אני בטוחה בעצמי. זה מה שחשוב.

ביום אני יועצת ארגונית. בערב, לפעמים, אני נערת ליווי בירושלים. ככה זה.

אף אחד בעבודה לא יודע. בישיבות אני חליפה ומחשב נייד. בערב שמלה ועקבים. שתי שרון. שתיהן אמיתיות.

אני עובדת מדירות דיסקרטיות בירושלים. אחת, לפעמים שתיים. אנשים חושבים שזה יקר. זה לא. משלמים לפי שעה. גם הדירות הכי יפות בעיר מתומחרות בהיגיון. נקיות, שקטות, מעוצבות. בגלל זה כולם מחפשים אותן. ואני דואגת שכל לקוח ירגיש בבית. דיסקרטיות זה לא מותרות. זה הבסיס.

אבל אני לא כותבת בשביל הדירות. אני כותבת בגלל גלית.

קודם רקע. כשהייתי קטנה רציתי להיות מורה. לא בשביל הכסף. בשביל התחושה. החיים לקחו אותי למקום אחר.

באוניברסיטה הייתי החנונית. רזה. שקטה. ציונים גבוהים. אפס כסף. שכר לימוד היה מכוסה. כל השאר לא. ההורים עזרו קצת. זה הספיק בקושי לסופר. בהתחלה כתבתי עבודות לאחרים תמורת תשלום. אחר כך, בגיל עשרים ושתיים, חברה מהמעונות סיפרה לי על ליווי. חשבתי על זה חודש. ואז החלטתי. זה היה הרבה כסף. סיימתי את התואר בזכותו. בלי חובות. בלי לבקש מאף אחד.

הפעם הראשונה? דירה קטנה ברחביה. גבר בשנות הארבעים. מנומס. נבוך יותר ממני. דיברנו שעה. ואז הכול זרם. כשיצאתי לרחוב הרגשתי משהו מוזר. לא בושה. כוח. כאילו מצאתי חלק בעצמי.

עכשיו לגלית. החברה הכי טובה שלי. עשר שנים. היא יודעת עליי הכול. כמעט. את הצד הזה לא סיפרתי. פחדתי. אם אספר, אולי אאבד אותה. אם היא תגלה ממישהו אחר, בטוח אאבד אותה.

שנים דחיתי את השיחה. המצאתי תירוצים. ״ערב עבודה.״ ״כאב ראש.״ ״אמא שלי.״ כל שקר קטן הכביד עוד קצת. בסוף החלטתי. מספיק.

אתמול ישבנו בבית קפה בעמק רפאים. קפה הפוך. עוגת גבינה לשתיים. כמו תמיד.

״אני צריכה לספר לך משהו.״

״נשמע רציני.״

״זה רציני.״

היא הניחה את הכוס. חיכתה. אמרתי לה.

״את מה?״

״נערת ליווי. כבר שנים.״

שתיקה. ארוכה. היא הסתכלה על הקפה. לא עליי.

״גלית?״

היא קמה. שמה שטר על השולחן. ״אני צריכה זמן. הרבה זמן. אל תתקשרי.״

והלכה.

נשארתי לבד עם שתי כוסות ועוגה שלא נגעה בה. המלצרית שאלה אם הכול בסדר. אמרתי כן. שיקרתי שוב. אבל זה היה השקר האחרון.

עברו מאז שלושה ימים. אני לא מתקשרת. אני מחכה. הטלפון על השולחן כל ערב. אולי היא תבין שאני אותה שרון. אותה חברה. רק עם עוד פרק בחיים.

ובינתיים? אני ממשיכה. יועצת ביום. מלווה בערב. ירושלים לא עוצרת. גם אני לא.

אולי. מי יודע.