שתי דפיקות, קומה שישית

רחוב שקט ברמת גן. אחת עשרה בלילה. העקבים שלה הם הצליל היחיד ברחוב.

בכיס המעיל יש פתק. כתובת אחת. בלי שם. בלי מספר טלפון. היא יודעת אותה בעל פה, ובכל זאת מוציאה ובודקת.

שבוע של הודעות. מעט מילים. הרבה מתח. ההודעה האחרונה שלו הייתה קצרה: “יום רביעי. אחת עשרה. פרח לבן על הדלת. תבואי רק אם את רוצה.” היא רצתה. מאוד.

בניין לבן. אינטרקום. היא לוחצת. אף אחד לא עונה. רק זמזום. הדלת נפתחת. בלי שאלות.

מעלית. קומה אחת. שתיים. שלוש. איטי מדי. הלב שלה דופק מהר יותר מהמעלית. היא סופרת נשימות. במראה, שפתון אדום ועיניים שכבר יודעות לאן הן הולכות.

קומה שישית. מסדרון חשוך. דלת אחת עם פרח לבן קטן מודבק עליה. זה הסימן. ככה סיכמו.

שתי דפיקות. קצרות. בטוחות. בלי לחשוב פעמיים.

הדלת נפתחת כמעט מיד. הוא שם. גבוה. חולצה כהה. חיוך שקט. העיניים שלו יורדות לאט. נעליים. רגליים. מותניים. ועולות חזרה. נעצרות על העיניים שלה. אף אחד לא מדבר.

בפנים, אור נמוך. ריח וניל. בס עמוק ורך מרמקול בפינה.

היא נכנסת. נוגעת בשרוול של מעיל העור שלו. רק קצה אצבע. הוא נושם עמוק. היא מרגישה את זה, וזה מוצא חן בעיניה.

“יין?” הוא שואל. מילה ראשונה. קול נמוך, קצת צרוד.

“כן.”

הם הולכים לסלון. שתי כוסות על השולחן. היא לוגמת. הוא מסתכל. היא נותנת לו להסתכל.

“היית בטוחה שתבואי?” הוא שואל.

“לא. עד שעליתי במעלית.”

“ומה החליט?”

“הפרח.”

הוא מחייך. מתקרב. עוצר סנטימטר ממנה. מחכה. היא זו שסוגרת את המרחק.

הכוסות יורדות. הידיים עולות. שלו על הצוואר שלה. שלה על הכפתורים שלו. אחד. שניים. שלושה. הנשימות מאטות. נעשות כבדות. המעיל שלה נופל לרצפה. אף אחד לא מרים אותו.

הוא מנשק את הכתף שלה. לאט. היא סוגרת עיניים. האצבעות שלה ננעלות בשיער שלו.

הוא מוביל אותה לחדר. אור של מנורת לילה אחת. סדינים כהים. הוא מוריד לה את השמלה לאט, כאילו פותח מתנה. היא מורידה לו את החולצה מהר, כאילו אין לה זמן. שניהם צוחקים. ואז כבר לא.

בחוץ, רמת גן ממשיכה. אוטובוס לילה. כלב נובח. מישהו צועק משהו ברחוב. בפנים, השעון עומד.

“בסדר?” הוא לוחש.

“יותר מבסדר,” היא עונה, ומושכת אותו אליה.

כל נגיעה מדויקת. כל לחישה בזמן. בלי שמות. בלי סיפורים. בלי מחר. רק עכשיו, ושני אנשים שבחרו בו.

מאוחר יותר, היא שוכבת על הבטן. הוא מעביר אצבע על הגב שלה. לאט. מלמעלה למטה. אף אחד לא מדבר. גם לא צריך.

דירה דיסקרטית ברמת גן. שני זרים. לילה אחד. הגוף שלו עונה. הגוף שלה שואל. ואף אחד מהם לא רוצה שהשאלות ייגמרו. בבוקר היא תצא בשקט. הפרח יישאר על הדלת.