תור של חודש לנערה מהצפון

שלום. אני נור. שלושים וחמש. מוסלמית מאמינה. וכבר שתים עשרה שנה, נערת ליווי בצפון. סוכנות “יש לך מקום”. שם מצחיק. מוניטין רציני. גדל כל שנה. אני גאה בו. ואני גאה בעצמי.

בהתחלה שתקתי. לא סיפרתי לאף אחד. ואז נמאס לי להסתתר. סיפרתי להורים ראשונים. הם כעסו. מאוד. צעקו. ביקשו שאפסיק. לא הפסקתי. אני עקשנית. תמיד הייתי. אחריהם החברות. חברים מהילדות. כל מי שמכיר אותי. חלק התרחקו. חלק התקרבו. בסוף כולם קיבלו. גם אמא. היא אמרה לי פעם, בשקט, “רק תשמרי על עצמך.” אני שומרת. זה מה שהיה חשוב לי. לא לחיות בשקר. לא להתחבא מאחורי סיפורים.

נערות ליווי בצפון שהן מוסלמיות דתיות? לא שומעים על זה הרבה. אצלנו זה טאבו. מדברים על זה בלחישות, אם בכלל, ורק כשאף אחד לא שומע. אבל בסוכנות שמחו עליי מאוד. הלקוח הראשון מהקהילה שלי, ראמי. צעיר ממני בכמה שנים. עשיר. בטוח בעסקים. לא בטוח בכלום אחר. בפעם הראשונה הוא היסס. ישב רחוק. על קצה הכיסא. הידיים בכיסים. שתק. הסתכל על הרצפה. הסתכל על הדלת. “אתה רוצה ללכת?” שאלתי. “לא,” הוא אמר. “אני רוצה להישאר. רק תני לי רגע.” נתתי לו רגע. נתתי לו כמה רגעים. ואז הוא קם והתקרב. הוא נשאר. והיה פרוע. מלא אנרגיה. הוא יצא מחייך. בדלת עצר. הסתובב. “אני אחזור,” אמר. “אני יודעת,” עניתי. וחזר.

מאז, כל שלישי וכל שישי. תשע וחצי בבוקר. בדיוק. אני אוהבת לישון עד הצהריים. שבע בבוקר זה לא בשבילי. אבל קמתי. התקלחתי. התאפרתי. הכנתי קפה שחור. כי ראיתי מה יש בו. גבר מצליח. ובפנים, ילד ביישן. אז עבדתי איתו. מילה טובה. מגע בטוח. “אתה יודע מה אתה עושה,” אמרתי לו. הוא לא האמין. אחרי חודש כבר כן. הוא התחיל לבקש. להוביל. לצחוק במיטה. הכתפיים שלו השתנו. הקול שלו השתנה. אפילו ההליכה שלו. ראיתי את זה קורה. מפגש אחרי מפגש. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעבודה הזאת. לא הכסף. השינוי.

הוא התבייש לספר לחברים. “מה יגידו? שאני הולך לאישה מאמינה? ועוד גדולה ממני?” “שיגידו,” אמרתי. ודיברנו על זה. שוב ושוב. רציתי שיפסיק להתבייש. ורציתי גם שהחברים שלו יגיעו. אני לא אסתיר את זה. עסקים זה עסקים. “גבר שמתבייש במה שעושה לו טוב,” אמרתי לו, “בסוף מתבייש גם בעצמו.” הוא שתק. חשב. ואז חייך.

יום אחד, אחרי בוקר ארוך במיוחד, הוא שכב על הגב והסתכל על התקרה. ואז שאל. “אני יכול להמליץ עלייך?” חיכיתי. שנייה. שתיים. שלוש. “כן.” מאז אני הכי מבוקשת בסוכנות. לפעמים התור אליי הוא חודש. חודש שלם. מלכה? אולי. עסוקה? בטוח. ומאושרת? מאוד. בכל בוקר שלישי, תשע וחצי, אני עדיין קמה בשבילו. בשביל ראמי. כי הוא היה הראשון.