תעשי מה שאני אומר
יום שלישי. נועה חוזרת הביתה מאוחר. הדירה שקטה מדי. המעיל של עידו עדיין תלוי על הכיסא. הוא בחיפה עד חמישי. כנס. שלושה ימים. היא מחממת שאריות. אוכלת מול הטלוויזיה. לא באמת רואה. מתקלחת. מים חמים. ארוכים. היא חושבת עליו. על הידיים שלו. על איך שהוא מסתכל עליה כשהיא יוצאת מהמקלחת. היא מנגבת את המראה. מחייכת לעצמה. ״את מטומטמת,״ היא אומרת לבבואה. ״זה רק שלושה ימים.״ הבבואה לא משתכנעת.
היא נכנסת למיטה. מדליקה מנורת לילה. פותחת ספר. אותו עמוד שלוש פעמים. סוגרת. הטלפון על השידה. היא מסתכלת עליו. הוא מסתכל עליה בחזרה. שחור. שקט. ואז, בדיוק כשהיא מושיטה יד לכבות את האור, הוא נדלק.
22:41. הטלפון מאיר. ״את ערה?״ היא עונה מהר. ״כן.״ ״יופי. הערב אני לא שם. אז תני לי את הידיים שלך.״ ״מה זאת אומרת?״ ״זה אומר שאת עושה מה שאני כותב. בסדר?״ שלוש נקודות. ואז: ״בסדר.״
״קודם כול, פיג'מה. תשכבי במיטה. בצד שלי.״ ״למה בצד שלך?״ ״כי הוא מתגעגע אלייך.״ ״אני צריכה דקה.״ ״קחי חמש. אני לא הולך לשום מקום.״
היא קמה. מחליפה את החולצה הגדולה בפיג'מה הרכה, זו שהוא קנה לה ביום הולדת. סוגרת את התריס. מכבה את המנורה הגדולה ומשאירה רק את הקטנה. שותה מים. חוזרת למיטה ועוברת לצד שלו. הכרית שלו עוד מריחה ממנו. קצת. מספיק. היא מכניסה את הפנים לתוכה לשנייה אחת. ואז מרימה את הטלפון.
היא חוזרת. ״מוכנה.״ ״יד אחת על הבטן. רק תניחי.״ ״הנחתי.״ ״עכשיו לנשום. פנימה, עד חמש. החזיקי. ולשחרר לאט.״ היא עושה את זה. ״עוד פעם.״ שוב. ״ועוד.״ הכתפיים שלה נופלות לתוך הכרית. ״אני מרגישה טיפשה.״ ״את מרגישה רגועה. זה אחרת.״
״תני לנשימה ללכת לבד. תרגישי את החולצה מתחת ליד. את המשקל. את החום.״ ״מרגישה.״ ״עכשיו תדמייני שזו היד שלי. אני שוכב לידך. נושם איתך.״ היא עוצמת עיניים. זה לא קשה לדמיין.
״אני מנשק לך את האוזן.״ היא מרגישה צמרמורת. ״את הצוואר. את הכתף. את הלחי. את מסתובבת אליי. הפה שלי על שלך. נשיקה קטנה. ועוד אחת. ואז אחת ארוכה. חמה.״ ״אתה לא הוגן.״ ״אני רק מתחיל.״
״איפה אתה עכשיו?״ ״בחדר במלון. חלון לים. לבד.״ ״מה אתה לובש?״ ״זה לא הערב שלי. זה הערב שלך.״ ״לא פייר.״ ״מחר תשאלי. הערב תקשיבי.״ היא מחייכת. שש שנים ביחד, והוא עדיין מצליח להפתיע אותה. בהתחלה זה היה פתקים על המקרר. אחר כך הודעות קוליות מהמילואים. עכשיו זה. היא אוהבת כשהוא ככה. שקט. בטוח. יודע מה הוא רוצה. ״בסדר. אני מקשיבה.״ ״יופי. אז תחזרי לנשום.״ היא נושמת. הלב שלה כבר לא נשמע לה כל כך רגוע.
״היד. תעלי אותה מהבטן. לאט. עד השד. דרך הבד.״ ״כן.״ ״תאספי אותו. לחיצה עדינה. מעגלים.״ הנשימה שלה משתנה. ״את מרגישה איך הוא מתקשה?״ ״כן.״ ״אגודל. סביב. לאט.״ ״אוף.״ ״הלוואי שהייתי שם. נעים לך?״ ״מאוד.״
היא כותבת ביד אחת. האותיות יוצאות עקומות. ״קשה לכתוב ככה.״ ״אז אל תכתבי. רק תקראי.״ ״ואם אני רוצה לענות?״ ״תעני באימוג׳י.״ ״איזה?״ ״תפתיעי אותי.״ היא שולחת להבה אחת. הוא שולח שלוש. היא צוחקת. ״עכשיו למטה. לירך. עד הברך. ובחזרה. דרך הבטן. עד הלב. זה אני.״ ״אני יודעת שזה אתה.״ ״ועכשיו הצד השני. אותו דבר.״
״יד נמוכה על הבטן. ממש על הגומי של המכנסיים. עיגולים. קטנים.״ הוא מחכה. ״עכשיו לצד הפנימי של הירך. דרך הבד. להתקרב. לאט. עוד קצת.״ ״כאן?״ ״כאן. אצבע אחת. אחר כך שתיים. ללחוץ. ללטף. תחשבי שזה אני.״ אין תשובה. רק נקודות שמופיעות ונעלמות.
״ועכשיו, עצרי.״ ״מה?! לא.״ ״כן. עצרי. תנשמי.״ ״אתה אכזרי.״ ״אני סבלני. זה ההבדל.״ דקה שלמה של שקט. היא סופרת את השניות. הלב שלה דופק בתוך הסדין.
״עידו.״ ״כן?״ ״אם אתה לא כותב לי עכשיו, אני ממשיכה בלעדיך.״ ״לא תעשי את זה.״ ״אתה רוצה לבדוק?״ ״לא. אני רוצה שתחכי עוד עשר שניות.״ ״עשר.״ ״תשע.״ ״אתה רציני?״ ״שמונה.״ היא צוחקת בקול. לבד, בחושך, צוחקת לטלפון. ״שבע. שש. חמש.״ הצחוק נעלם. משהו אחר מחליף אותו. ציפייה. חדה. ״ארבע. שלוש. שתיים. אחת.״
״עכשיו. מתחת לחולצה.״ ״סוף סוף.״ ״העור חם?״ ״בוער.״ ״תשחקי. תלחצי. מה שטוב לך.״ ״ומה אתה עושה?״ ״אני מדמיין שאני מוריד לך את המכנסיים. לאט.״ ״כבר הורדתי.״ ״כמובן שהורדת.״
״תני לאצבעות להחליק. לחקור. את יודעת בדיוק איפה.״ ״כן.״ ״לאט. אין שעון. רק את ואני.״ ״כן…״ ״תני לזה לעלות. אל תעצרי.״ ״לא עוצרת.״ ״יותר.״ ״כמעט.״ ״תני לזה לבוא.״ הטלפון שותק. דקה. שתיים. שלוש.
״את שם?״ ״כן.״ ״תנשמי. פנימה. החוצה. לאט.״ ״אני נושמת.״ ״תנוחי. תשכבי ככה.״ ״זה היה…״ ״אני יודע.״ ״אתה לא יודע. לא היית פה.״ ״הייתי פה. בכל שורה.״ ״כן. היית.״
״את מהממת. מגיע לך כל רגע של זה.״ ״מתי אתה חוזר?״ ״ביום חמישי.״ ״זה רחוק.״ ״זה שלושה ימים.״ ״זה נצח.״ ״אז מחר בערב, אותה שעה?״ ״אותה שעה.״ ״אני אוהב אותך. כל סנטימטר.״ ״גם אני אותך.״ 23:58. המסך נכבה. היא מחייכת בחושך.
היא לא נרדמת מיד. היא שוכבת על הגב, הידיים על הבטן, ומרגישה את הגוף שלה נח. כבד. מלא. חם. בחוץ עובר אוטובוס לילה. מישהו צוחק ברחוב. היא מושכת את השמיכה עד הסנטר. הטלפון רוטט פעם אחרונה. ״לילה טוב, יפה שלי.״ היא לא עונה. היא כבר חצי ישנה, מחבקת את הכרית שלו, וסופרת לאחור עד חמישי.
הוסיפו חוות דעת